הון ושלטון או שלטון ותקשורת

1איננו יכולים לומר בוודאות מי היה הראשון שטבע את המונח "הון ושלטון", והפך אותה לסיסמא קליטה. איך שלא יהיה, זו הייתה המצאה אלגנטית מאוד, שרכשה לה עדת מעריצים פופוליסטים, בייחוד בקרב אותם מגיני צרכנים מקצועיים לכאורה. על-פי השוחרים הללו, עד כמה שהדבר יישמע חלול, יחסי הון ושלטון הם בסיס ההשחתה המוסרית של ישראל והסרטן של המדינה. רק חבל שאותה חבורה של פופוליסטים לא מזכירה לציבור את יחסי "הון שלטון" האמריקניים, שלאורם אנחנו אמורים לצעוד.

ובכן, נעים לנו לדווח שלארה"ב יש את המחוקקים הטובים ביותר שהכסף יכול לקנות, אחרת קשה להבין איך התאגידים הגדולים ביותר בארה"ב "מרפדים" את נבחרי העם האמריקנים במיליוני דולר, רק בשביל שיצביעו בשבילם. איש לא הזדעק בישראל כשחברה כמו סיסקו הפעילה בזמנו מכבש לחצים כדי שהמחוקקים האמריקאים יתנגדו להצעה לכלול את עלות האופציות של חברות ההיי-טק בדו"חות הכספיים, הצעה שתשפיע באופן מהותי על רווחי החברות.

אז מה אפשר לומר, אם כן, על היחסים בין הון לשלטון, גם בישראל? באנחה קורעת לב הרינו לציין שממציאי הסיסמא אכן צודקים: יחסים כאלה אכן קיימים. זה בהחלט שם, איפה שיש הון ואיפה שיש שלטון, יש גם יחסי הון ושלטון. איפה שיש כוח וקשרים, יש גם שחיתות שצריך לטפל בה בכל הכוח. אבל, החרב של ממציאי הסיסמא צריכה להיות מופנית גם כלפיהם, לא רק כנגד אותם לוביסטים ובעלי הון. היא צריכה להיות מופנית גם ליחסים שבין שלטון לתקשורת, יחסים שהתקשורת באופן טבעי ממעטת לדון בהם.

הסרט המדהים, "כל אנשי הקמפיין", ששודר השבוע בערוץ 10 חשף את היחסים האלה במלוא עוצמתם ועליבותם. כולנו ידענו שזה קיים, אבל מעולם לא נחשפנו לעוצמה, לציניות, לכוחנות, לוולגריות ולשטחיות. כן, פרסומאים ואנשי יחסי ציבור, נציגי השלטון, "מנהלים" את התקשורת, משטים בה ומשטים בציבור באמצעותה.

שלא תטעו: הקשר בין שלטון לתקשורת לא קיים רק בפוליטיקה, הוא קיים גם בכלכלה, אפילו בעוצמה גדולה יותר. פקידים שיכורים מכוח משתמשים בתקשורת והופכים אותה ללהקת המעודדות שלהם ושל האג'נדות שלהם באמצעות יחסים של תן וקח.

2רונית קן זכתה השבוע לכותרות ותמונות יפות, גם ב"גלובס". חקירה, פשיטה ומנכ"לים בחדרי חקירות, תמיד מצטלמים היטב והופכים לאייטמים עסיסיים. "גלובס" היה הראשון שקרא לטפל בהתנהגות הברוטלית של בזק והיה הראשון שדיווח על ההתקפלות המסתמנת של משרד התקשורת (דבר שהכעיס מאוד את ראשי המשרד). עם זאת, אנחנו מסופקים אם ייצא משהו מכל הסיפור הזה, שהתפוצץ ברעש גדול וייגמר, ככל הנראה, בקול ענות חלושה ובלי נזק ממשי לבזק.

אבל הנקודה בכל הסיפור הזה אחרת לגמרי: רונית קן אינה יכולה לבוא בטענות רק לבזק, היא חייבת לבוא בטענות גם לממסד שהיא עומדת בראשו. זה אותו ממסד שאיפשר לבזק להשקיע סכום ענק של 1.56 מיליארד שקל בחברת הלוויין "יס", סכום שכבר לא יחזור לקופה של בזק. זה אותו ממסד שהשתמש בתקשורת הכלכלית, כדי לצאת בקמפיין שיצדיק את ההשקעה העצומה והלא-הכלכלית. זה אותו ממסד שאיפשר לחברה ממשלתית לשעבר לסבסד את התחרות בשוק הטלוויזיה הרב-ערוצית, בלי דיון ציבורי רחב ובלי שאף אחד קם ושאל: רק רגע, עד מתי ועד כמה? ומדוע אבא ואמא עשירים כמו בזק ממשיכים להנשים את החברה הבת שלה.

אנחנו מתקשים לזכור מצב, שבו מאפשרים למונופול תקשורת מקומי לייצר את התחרות בחברות הכבלים, שהן המתחרה הפוטנציאלי החשוב ביותר בחברת תקשורת. אנחנו גם מכירים היטב את טענות ההנהלה הקודמת של בזק, כאילו שיקולים "אסטרטגיים", כמו הרצון (הלגיטימי מאוד) להקיז את דמן של חברות הכבלים, הובילו את ההשקעה העצומה. אנחנו גם מכירים היטב את הטענה המרכזית שאי אפשר לחזור לאחור ולהוריד לטמיון יותר ממיליארד שקל, במיוחד לאחר שמרבית ההשקעה כבר בוצעה.

אנחנו רק שואלים את עצמנו כיצד קרה שחברה ממשלתית לשעבר פעלה בניגוד מוחלט לחוקי הכלכלה החופשית, והזרימה באופן חופשי למדי 1.56 מיליארד שקל לחברה שסיכויי החזר ההשקעה ממנה אפסיים. אנחנו רק תוהים אם לא היו שימושים יותר טובים לעשות ב-1.56 מיליארד שקל למען הצרכנים.

אמנם, כל הפקידים למיניהם בממסד הממשלתי, חלוצי תיאוריית התחרות לחיים או למוות, בשמו הקדוש של הצרכן, התמוגגו מנחת. אכן קיבלנו תחרות לחיים ובעיקר למוות לזמן קצוב, אבל גם חברה אחת שבאופן רשמי נוהלה תקופה ארוכה על-ידי בית משפט (תבל), וחברה שנייה שרק נדיבותה של המדינה (באמצעות בזק) מונעת ממנה להתייצב בפני בית משפט לפירוקים.

רונית קן אינה צריכה להתפלא על מפגן הכוחנות של בזק. מי שאיפשר לבזק לשרוף 1.56 מיליארד שקל כאוות נפשה, שלא יתפלא אם מישהו בחברה מוריד את הפלאג למנויי הטלפון של חברת הכבלים. מי שנתן את הכוח והעוצמה לבזק, שלא יתפלא אם היא משתמשת בו נגד מתחריה. כל הפקידים שניהלו קמפיין תקשורתי למען ההשקעה הזו, שלא יתלוננו עכשיו אם הקמפיין הזה חוזר אליהם כבומרנג.

3 כנס הפיננסים של "גלובס" סיפק אתמול שתי הפתעות: הראשונה, בפעם הראשונה רגולטור מותח ביקורת פומבית על שכר הבנקאים. יואב להמן, המפקח על הבנקים, אמר בכנס שהשכר חריג, עלויות השכר עולות בצורה חסרת תקדים והן עלולות לפגוע בכושר התחרותיות של הבנקים. את ההפתעה השנייה סיפק ד"ר יוסי בכר, שעמד בראש הוועדה שאילצה את הבנקים למכור את קרנות הנאמנות וקופות הגמל. בכר הודה לראשונה שהצרכן עלול לשלם יותר דמי ניהול על נכסיו הפיננסיים בעקבות המלצות הוועדה.

ד"ר בכר הוביל את הוועדה עם הרבה כוונות טובות, אבל התוצאה התבררה כעקומה. גם במקרה הזה יחסי שלטון-תקשורת בתחום הכלכלי נחשפו במלוא עוצמתם: הוועדה ניהלה קמפיין חסר תקדים כאילו מסקנותיה הן מהפכת המאה מבחינה צרכנית והרפורמה הכי חשובה עלי אדמות.

זה הרי מגוחך. בפועל תרמה ועדת בכר לאקשן של עסקאות שבהן עוברים מרבית נכסי הבנקים לידי חברות הביטוח, שיכולות לקבל את פרס האוסקר על עושק לקוחות. ועדת בכר הפכה את שוק הקרנות והקופות לשוק החם ביותר, וכנראה גם המנופח ביותר של השנה. היא אכן חוללה מהפכה, מהפכה של מתקפת פרסום חסרת תקדים של בתי ההשקעות החדשים-ישנים. מעניין כמה זמן תחזיק המהפכה הזו בעקבות הירידות בשווקים.

4 יחסי שלטון-תקשורת בתחום הכלכלי, אם כן, בהחלט קיימים. זה בהחלט שם. הניגוד בין מראית העין ובין המציאות צץ בכל מקום ובכל תחום של מאמץ אנושי, מפוליטיקה, ספורט ועד כלכלה. לכן, בפעם הבאה שאתם קוראים עוד מאמר מחמיא על רגולטור, עוד מריחת דבש על אוזניו של החשב הכללי ירון זליכה, למשל, תדעו שזה חלק מקח ותן, שמור לי ואשמור עליך. שפקידים כלכליים מסוגלים לסדר לעצמם קמפיין שאפילו ראובן אדלר היה מתקשה לסדר להם. שזה חלק מיחסי שלטון כלכלי-תקשורת, שהרבה יותר גרועים מהון ושלטון.