בית הכנסת הפך לבית מגורים. מי ישלם?

בפולין של לפני השואה חיו למעלה מ-3 מיליון יהודים. נכון שרובם לא היו עשירים, אמידים או אפילו מבוססים. אבל בתוך קבוצה כל כך גדולה, היו כמובן גם אנשי עסקים מצליחים ובעלי רכוש רב - בכללו הרבה נדל"ן בכל רחבי המדינה. שני דורות אחרי, יש היודעים לספר על רחובות שלמים בעיירות ואפילו בערים, שהיו בבעלות יהודית.

90% מיהודי פולין נרצחו בשואה, חלק גדול מהניצולים עזבו את המדינה, וכך נותר רכוש פרטי עצום ללא יורשים. גם רכוש קהילתי ניצב כאבן שאין לה הופכין: בתי כנסת, בתי ספר, מקוואות, בתי קברות ועוד ועוד. בעיית הרכוש הקהילתי נסחבה גם היא כמעט שישה עשורים, ונפתרה רק לפני שנים אחדות, עם העברתו לידי קרן משותפת לקהילה היהודית בפולין ולארגון היהודי העולמי להשבת רכוש (איל"ר), המאגד את הארגונים היהודיים הגדולים בעולם.

לעומת זאת, בעיית הרכוש הפרטי נותרה פתוחה. מה שסיבך במיוחד את המצב היה העובדה, שאחרי השודדים בחום (הנאצים) הגיעו השודדים באדום (הקומוניסטים) והלאימו את כל הרכוש הפרטי. העובדה שרוב הרכוש היהודי עמד בלא שיהיה ידוע מיהם בעליו, הקלה כמובן על המשטר הקומוניסטי: לא היה מי שיתנגד ולא היה צריך לפצות איש.

אחרי נפילת המשטר הקומוניסטי ב-1989, במהפכה אותה הוביל לך ולנסה בראש ארגון סולידריות, החלו ממשלות פולין להפריט את הרכוש המולאם. כך אירע, למשל, שבית כנסת בקרקוב הפך לבית מגורים פרטי ומטופח, לאחר שאזרח מקומי רכש אותו כדין ובכסף מלא. בהרבה מקרים אחרים, הרכוש פשוט נעלם לאורך השנים, בין אם במלחמה (בה נהרסו 80% מבתי ורשה) ובין אם באופן טבעי אחריה, ואז מכרו הממשלה והרשויות המקומיות את המגרשים הריקים או את הבניינים שהוקמו עליהם.

תמונת מצב עדכנית

כעת, הבה ונראה מהו המצב. נניח שפלוני היה הבעלים של בית דירות בלודז' והוא נספה בשואה, תוך שהוא מותיר אחריו שלושה יורשים בקירבת משפחה רחוקה יחסית. הבית נותר על תילו, הולאם בידי המשטר הקומוניסטי ובשנות ה-90 נמכר לאזרח פולני. האם אותם שלושה יורשים - ואולי כבר מדובר ביורשי היורשים - יכולים להוכיח בצורה ברורה את זכאותם? האם יש צוואה, תעודות פטירה, עצי משפחה? ואם כן - האם הפולני שרכש את הבית בתום לב, צריך לצאת ממנו? או שמא ממשלת פולין צריכה לפצות את היורשים? ואם כן - מהיכן יבוא הכסף?

התסבוכת, אם כן, ברורה. לכך צריך להוסיף את העובדה הפשוטה, והנכונה בכל מקום, ולפיה שום ממשלה אינה אוהבת להוציא כסף, אפילו אם יש לה - קל וחומר אם אין לה. ולממשלת פולין באמת אין כסף מיותר. את שנת 2005 סיימה הממשלה עם גירעון תקציבי של 10.5 מיליארד דולר, על תקציב של כ-50 מיליארד דולר; החוב הכולל עומד על 47.3% מהתוצר. ועם 18.3% אבטלה ו-17% מהאוכלוסיה מתחת לקו העוני, יש לוורשה משימות הרבה יותר דוחקות.

אלא שפולין, כמו כל מדינה אחרת, אינה חיה בוואקום. היא חלק מהעולם, במיוחד לאחר הצטרפותה לאיחוד האירופי לפני שנתיים. מנהיגים יהודים אמנם לא הצליחו להתנות את צירופה של פולין לאיחוד בהעברת חוק פיצויים על הרכוש הפרטי, אבל הלחץ בהחלט הורגש. ממשלת ארה"ב, במיוחד בתקופת ממשל קלינטון, דיברה בגלוי על החובה לפצות את כל קורבנות השואה ויורשיהם, ובמיוחד את מי שכונו "הקורבנות הכפולים" - תושבי מזרח אירופה הקומוניסטית-לשעבר.

לאורך השנים הועלו בפולין מספר הצעות, כולל הצעות חוק, למתן פיצויים. הבעיה העיקרית של הפולנים - ואת זה חשוב לדעת דווקא על רקע יחסי העבר הבעייתיים בינם לבין היהודים - איננה הרכוש היהודי. ההערכות הן, שרכוש זה מהווה רק 20% מהנדל"ן שנתפס לאחר המלחמה. הפולנים חוששים בעיקר מפני יורשיהם של התושבים הגרמנים, שגורשו ממערב המדינה לאחר המלחמה, כאשר חלקים אלו של גרמניה סופחו לפולין. מדובר בהרבה יותר אנשים, עם הרבה יותר יורשים והרבה יותר רכוש.

הליכה בין הטיפות

לכן, ניסתה פולין לאורך השנים להלך בין הטיפות: להציע פיצוי, אבל לא יותר מדי. כך, למשל, עלתה הצעה לשלם את הפיצוי באיגרות חוב ממשלתיות, העומדות לפירעון רק בעוד לא מעט שנים. הצעה אחרת, שכבר אושרה בסיים (הפרלמנט הפולני), הגבילה את הפיצוי לבעלי אזרחות פולנית בלבד - ובוטלה לאחר הבעת זעם של הממשל האמריקני.

אז מה השתנה? בחודש הבא אמורה ועדה של הסיים להתחיל את הדיון בהצעת חוק ממשלתית נוספת, המבטיחה פיצוי במזומן על נדל"ן שדוד גם למי שאינם אזרחי פולין. אבל - וזהו אבל גדול - גם הצעה זו מדברת על פיצוי חלקי בלבד. היא נוקבת במספר של 15% מערכו הנוכחי של הנכס, וההערכות הן שחברי הסיים יעלו את השיעור ל-20% - גם כן לא יותר מדי, בלשון המעטה.

נקודה נוספת היא, שהחוק לא יחול על רכוש בוורשה. עיר זו הוצאה מכל חוקי הפיצוי שהועברו בפולין מאז תום המלחמה, רשמית - משום שכאמור היא היתה הרוסה כמעט לחלוטין אחרי שש שנות הכיבוש הגרמני, וחלק ניכר ממסמכי רישום המקרקעין אבדו. למעשה נראה, כי הפולנים פשוט יודעים שהחלת החוק על ורשה תחייב אותם להוצאות ענקיות.

גם לאחר כל הקיצוצים הללו, מדברים בוורשה על עלות כוללת של 10 מיליארד דולר ועל 20 מיליון תובעים פוטנציאליים. חשוב מאוד, כמובן, לראות את הפרטים הקטנים שבעצם יקבעו הכל: מה יהיה קצב הפיצוי? אלו הוכחות יידרשו להגיש התובעים? מי יחליט והאם תהיה אפשרות לערער על ההחלטות? האם הפיצוי יהיה כולו במזומן? כיצד ייקבע שוויו של הנכס, ממנו ייגזר הפיצוי? וכן הלאה.

אבל כבר כעת, מנהיגים יהודים מביעים חוסר שביעות רצון. "ההצעה הזו לחלוטין אינה מתקבלת על הדעת, ואני אייעץ לניצולים שלא לקבל אותה. הם לקחו את בתינו, הם הרוויחו מרכושנו - ועליהם להחזיר את זה או לשלם מחיר מלא", אומר קלמן זולטניק, נשיא ארגון יוצאי פולין בארה"ב.

אסטל פרייברג, אשר לאימה היה בית חרושת גדול ללבנים בעיר לומזה, מסכימה: "ההצעה הפולנית מגוחכת. זוהי גניבה מהיורשים. הרכוש נשדד ב-1939 ולא קיבלנו שום פיצוי על השימוש בו. 15% או 20% הם לא כלום".

הפולנים, מצידם, יודעים שההצעה אינה מושלמת, אך טוענים שהיא טובה יותר מהמצב במקומות אחרים. "נכון שרומניה הציעה פיצוי של 100%, אבל הונגריה נתנה רק 5%-10%, ורק באג"ח אותן ניתן לנצל לרכישת קרקעות או חלקים באחוזות ממשלתיות", אומר מזכיר המדינה, ריכרד שנפף. אגב: שנפף עצמו הוא יהודי, ואביו היה נשיא הקהילה תחת הקומוניסטים.

בסופו של דבר, יצטרכו הארגונים היהודיים והניצולים להחליט האם הם מסתפקים במעט מדי ומאוחר מדי, או ממשיכים לנהל מאבק מוסרי - העלול להסתיים בכישלון חומרי.