תורת הפלזמה

א. ימים של מונדיאל. איזה תענוג. באחד מאותם ימים מתוקים ומלאי משמעות של השבוע שחלף נזדמנתי לביתו של מכר, שבהתאם לרוח התקופה רכש מסך טלוויזיה ענקי - משהו שנמדד במטרים, לא באינצ'ים - ובהתאם למסך רכש שתי כורסאות טלוויזיה, וביניהן העמיד שולחן שרכש, שיהיה איפה לשים את הבירות והגרעינים שרכשתי אני. בסך-הכול הוצאנו על הערב הזה יותר מעשרת-אלפים שקלים. החלק שלי: כשבעים.

לי, שבבית שלי אין טלוויזיה כבר כמעט שנתיים, הסיטואציה הייתה לא קלה. המרכזיות של הדבר העצום הזה בתוך הבית הייתה צעקנית ומדכאת למדי. מצד שני, זה הזכיר לי את "מסע בין כוכבים" - מסך ענק וכורסת טלוויזיה ישר עושים לי להרגיש כמו קפטן קירק. בואו נעזוב את זה.

המשחק היה מענג, הבירות קרות והשיחה קולחת; בעיקר דנו שם עמוקות בשאלה הגדולה העומדת בפני הדור שלנו: מה עדיף - פלזמה, LCD או מקרן? מהו הנתיב, מי יראנו את הדרך אל האושר? אני חשבתי שכדאי להזמין פילוסוף, אבל כל השאר העדיפו להרים טלפון לחבר של בן-דוד של גיס של אשתו של אחד מאיתנו. הוא עובד בבסט ביי, הוא יידע.

הטלפון הורם, ההוא ענה, ותשובתו הייתה אכזרית ונוקבת, תשובה מהזן הסוקרטי: "זה תלוי במה אתה מחפש", הוא אמר, "והכי חשוב, בתנאים שבהם אתה פועל". זו האמת הבסיסית של הפילוסופיה של הצריכה - כל מה שאתה צריך עומד למכירה, ולכל השאלות שלך יש תשובה.

אמרתי לו שאנחנו מחפשים אחר הדבר שאין לנו שום סיכוי למצוא, ופועלים בתנאים שאין לנו שום שליטה עליהם. הוא אמר שאם זה המצב, אני צריך פלזמה.

ב. במהלך המשחק נקלענו לעוד ויכוח פילוסופי קטן. בעל הבית (והמסך) התעקש להאמין ולטעון שבכל פעם שהוא הולך לשירותים יש גול, ולכן הוא לא יודע מה לעשות: להתאפק ולמנוע מהעולם רגעים של קסם, או להשתין ולהפסיד את אותם רגעים ממש. חלק אמרו כך, חלק אמרו אחרת, ואני התעקשתי לומר את האמת העירומה: זה לא קשור אליך, זה לא תלוי בך, אין לך שום השפעה על כלום.

הזכרתי לו שהוא מאלה שבחורף טוענים בתוקף שכאשר הם שוכחים את המטרייה יורד גשם, ושהדברים האלה שהוא מאמין בהם מעידים שהוא חולה-נפש מסוכן, הסובל מדלוזיות בלתי אפשריות על כך שהוא עומד במרכז העולם. אתה כלום, אמרתי לו, אתה גרגר חול, לא הרבה יותר מזה.

אתה יודע מה, הוא אמר, אתה באמת צריך פלזמה. אחותך צריכה פלזמה, טענתי, והוא גרס נגדי שדווקא אמא שלי היא זו שבאמת, אבל באמת, צריכה את הפלזמה. בתמורה, נקבתי בשמות מספר מקומות שבהם השמש לעולם לא זורחת ושבתוכם הוא יכול לתקוע את כורסת הטלוויזיה החדשה שלו (כולל מעמד מהודר לרגליים). בדיוק אז הובקע גול, ושנינו נפלנו איש על כתפי רעהו והתחבקנו ארוכות, שוכחים הכול, שוקעים ברגע המתוק שמועבר אלינו בשידור ישיר, חולקים אותו עם מיליארדי אנשים כמונו.

ג. חשבתי על כל רוכשי הפלזמות, המקרנים והמסכים השטוחים. הרי בעוד כמה זמן - ולמרות שאסור להאמין בכך לעולם, בטח לא לומר זאת בקול רם - המונדיאל ייגמר. ומה אז? הדברים האלה הם באמת נהדרים לראות בהם ספורט או סרטים בדי.וי.די, אבל המחשבה על לשבת בכורסה כזו ולראות חדשות גורמת לי חלחלה נוראית, חולשה וסחרחורות. המחשבה על לשקוע בכורסה שכזו ולהישטף בפרסומות כבר ממש נראית לי בלתי נסבלת. אני חייב אוויר צח.

מסכי הפלזמה הם נזם זהב באף חזיר. לא מהבחינה של מי שקונה חזיר, אלא מהבחינה שמי שקונה מדחיק את המציאות, חושב שבטלוויזיה יפה החיים ייראו יותר יפים. משל החזיר והנזם הוא לא על מי שמבזבז הרבה כסף, הוא על תפיסה מעוותת של האמת והיופי, כלומר: על התפיסה הצרכנית.

מצד שני, למה ללכלך על אנשים? מסכי הפלזמה גם מזכירים לי קצת את חליפת החתונה שלי (היום הוא יום הנישואין שלי); מלאכת מחשבת של תפירה איטלקית בצבע אוף-ווייט שנקנתה במחיר מופקע, ומאז תלויה בארון. גם היא וגם כל הפלזמות האלה נקנו מתוך אותו הלך-רוח, מתוך איזו אמונה קסומה ובלתי הגיונית לחלוטין שאם יהיה לנו הדבר הכי יפה, הזמן יעמוד מלכת לכמה זמן וייתן לנו זכות-קדימה. כל הדברים האלה נקנים מתוך אותו ליקוי מאורות מנטלי של טרום-אירוע חשוב.

כולנו חיים את אותה שאיפה - לעצור לרגע את הזמן, להתעלות לרגע מעל חוקי הטבע הקיימים, ולגעת בנצח. כולנו רוצים רק קצת מאותו הדבר בדיוק, לעזאזל, ואם כך מה לי כי אלין על אנשים שקונים פלזמה? שיהיה להם לבריאות. שיהיה לכולנו הרבה בריאות.

ד. אז הימים ימי מונדיאל, והם ימים נפלאים. אבל לא רק מונדיאל יש בימים האלה - יש גם שבוע הספר. לא שכף-רגלי דרכה באחד מהמקומות ההמוניים האלה שבהם אנשים מזיעים זה על זה וסופרים מחלקים חתימות (אני לא מאמין בשבוע הספר. כשיש ספר שאני רוצה, אני קונה), אבל יש דווקא ספר מצוין אחד שאני כן קורא, ובתענוג גדול. "היקום על-פי הפיזיקה המודרנית" קוראים לו, וחיבר אותו פרופ' יורם קירש. ככה עוברים הימים האלה: פיזיקה וכדורגל. פלא שאני נינוח וטוב-לב?

הספר נהדר. אני סאקר גדול של ספרי מדע פופולרי, בייחוד של ענייני פיזיקה. אני עדיין נרגש בכל פעם מחדש, כמו ילד, לגלות עד כמה היקום עצום ואנחנו קטנים, ועד כמה הכול מורכב ופשוט בו-זמנית. אני חושב שמערכת החינוך אינה מדגישה מספיק את העובדה הזו: היקום עצום, והבנאדם כל-כך קטן וחסר-משמעות, וזה באמת לא משנה כלום אם הוא קונה מסך ענק או חליפה יפה, או קם לשירותים בדיוק כשגול מובקע. לשום דבר שאנחנו עושים אין שום השפעה בקנה-מידה גדול.

ואם כבר, הרשו לי להתייחס לסעיף הקודם: בכל פעם שאני פותח את הספר היפה הזה וקורא בו מספר עמודים, מתברר לי - שוב! - שאי-אפשר לעצור את הזמן, אפילו לא לרגע אחד, ואי-אפשר להתעלות לרגע מעל חוקי הטבע הקיימים ולגעת בנצח. פועלים עלינו כוחות שלא נוכל לנצח, והעולם הזה הוא כל מה שיש, נע ביקום מרהיב וגדול מכדי לדמיין, אבל גם קר ובודד, ואנחנו כלום. מערכת החינוך באמת לא מדגישה מספיק את ההיבטים האלה של הקיום האנושי. חבל.

ה. ובתוך כל היקום האדיר הזה אנחנו מצטופפים ומריעים לגיבורים שלנו, שהם קטנים וחסרי-משמעות בדיוק כמונו. ובתוך כל היקום הקר הזה אנחנו מתאהבים ומתחתנים, קונים חליפות יקרות מדי ומסכים גדולים מדי, ומאמינים באמת ובתמים שאם רק נקום לשנייה ייפול פה גול.

בין כל הכוחות העצומים האלה שמשפיעים עלינו, אנחנו עוד מרשים לעצמנו להאמין שהגול הבא תלוי רק בנו, ושכדאי להתאפק ולא ללכת להשתין, כי העולם סובב סביבנו. זה כל-כך יפה ומרגש ואופטימי. גם את זה מערכת החינוך צריכה להדגיש קצת יותר.

לו אני שרת החינוך, הייתי הולך על תוכנית לימודים מהפכנית שתורכב מפיזיקה ומכדורגל, או במילים יפות יותר: הבנה וידיעה של החוקים שבהם פועל העולם, אבל עידוד של כל ניסיון להתעלות מעל החוקים האלה. "

http://dror.notes.co.il/