דרך ללא מוצא

"דרך גגרין" הוא רחוב בעיירה פייף שבחוף המזרחי של סקוטלנד, הנמצאת באזור שהתפרסם בכך שהיווה לאורך המאה ה-20 בית גידול לסוציאליסטים ו/או קומוניסטים, ושהתקיים בזכות קירבתו למכרות פחם. בתחילת שנות ה-80, כשייצור הפחם בבריטניה הפך להיות יקר בהשוואה למדינות אחרות, נסגרו המכרות והפך את האזור לאחד ממרכזי המאבק של הכורים ומשפחותיהם, שנשארו מחוסרי עבודה ופתחו בשביתות, למרות שידעו שגורלם הוכרע. עם שוך השביתות, עברו הכורים לשעבר לעבוד במפעלי האלקטרוניקה, ובתעשיית השירותים שפותחה בתמיכה ממשלתית. רחוב "דרך גגרין" נקרא על שמו של יורי אלכסייביץ' גגרין, הקוסמונאוט הראשון שהקיף את כדור הארץ בחללית "ווסטוק", ושנודע בכך שעם יציאתו לחלל העיף מבט מסביב ואמר: "אני לא רואה כאן שום אלוהים" - משפט שהפך לאחד הסמלים הסובייטים המובהקים.

בזמנים שבהם התיאטרון הממסדי בישראל מתפקד כשלוחה תואמת ערוץ 2, ולא נראה שיש לו קיום בלעדי סל הקניות הנחשק של ועדי העובדים, ייתכן שיש אלוהים, והוא פה, והוא שבא וחיבר דווקא בין "דרך גגרין", הצגה המוגדרת כקומדיית פשע חברתית העוסקת בגלובליזציה ובהשלכותיה על האיש הפשוט, לבין מסגרת ה-"Stage and Business", מודל חדש המשלב את עולם העסקים והתיאטרון של "בית ציוני אמריקה" המחודש, שנרכש לא מזמן על ידי מעצב האופנה הניו יורקי ואיש העסקים אלי טהרי.

שולי זיו, המנכ"לית החדשה של "בית ציוני אמריקה", ששימש עד היום כאכסניה של תיאטרון הפרינג', היא שהגתה את הרעיון, ובכוונתה להפוך את המקום למרכז פעיל ואיכותי לאמנים ויוצרים בכל תחומי האמנות, ואליהם היא פונה בהצעה לבוא עם רעיונות שיזכו אצלה בחירות יצירתית, בעזרה בהפקה מכספי רווחים תפעוליים שיבואו בעתיד, ובחלוקת רווחים הוגנת. לצד השני של העסקה, קרי לחברות המסחריות, מציעה זיו שייקחו על עצמן אחריות חברתית לקידום התרבות הישראלית: "בואו לעשות את הכנסים שלכם אצלנו, ותקבלו בעסקת החבילה גם אמנות", היא מבטיחה, וקוראת להם "להגשים חלום ולזכות במחיאות כפיים כשהכנס שלך יסייע למימון הצגה חדשה, במקום להעשיר איזה בעל בית מלון". עד כה נענתה חברת "מיקרוסופט" לקריאה.

גיבורים עם אג'נדה

"דרך גגרין", מחזהו הראשון של גרגורי בארק הסקוטי, יליד 1968 שגדל בשיכון פועלים, הוא בעצם שיעור מאלף על איך לא לנהל תנועת מחאה אפקטיבית אנטי גלובליסטית. גיבוריו, אדי (רודיה קוזלובסקי) וגארי (מנשה נוי), עובדים במפעל לייצור שבבי מחשב השייך לתאגיד יפאני בעיירת פיתוח שכוחת אל. שניהם מתוסכלים ומיואשים מייחס משפיל מצד מקום העבודה, וכשמפקח מטעם התאגיד מגיע לעיירתם להמליץ על מהלכי ייעול ופיטורים, הם מחליטים שהמקור לצרותיהם הוא תהליך הגלובליזציה, ומחליטים לחטוף את המפקח היפאני ולהוציאו להורג. טום (יניב ביטון) הוא מאבטח צעיר שמוכן תמורת כמה ג'ובות מהצד להעלים עין ולשתף פעולה עם השניים, ופרנק (עזרא כפרי) הוא החטוף בעל החליפה, הקורבן העלוב, נציג התאגיד שאינו אפילו היפאני שרצו, אלא בן המקום המגולל את הסיפור הקומוניסטי של האזור.

בדיאלוג המשעשע, הפסוודו-פילוסופי, בעל הפרטנזיות האינטלקטואליות אותו מנהלים אדי וטום בסצנה הראשונה, אומר אדי, בין השאר, שסארטר היה חייב להביא כמה שמות מפוצצים לספרים שלו, "כמו 'היש והאין', כדי שאנשים יקנו אותם לפני שהם פותחים ומגלים את הזבל שבפנים". אחר כך הוא מוסיף ומלהג על ז'אן ז'אנה. יש יותר ממשהו בדיאלוג הזה המזכיר בהתנהלותו ובעסיסיותו, שני דיאלוגים מיתולוגיים מתוך סרטים: זה המתנהל בין וינס וג'ולס ב"ספרות זולה", בו מתגלה וינס כאדם שיודע כמה דברים על אירופה, כמו למשל שהפריזאים קוראים לרבע פאונדר עם גבינה "מק רויאל" ושבהולנד מטביעים את הצ'יפס במיונז במקום בקטשופ; השני ב"בפאלו האמריקאי", סרט מ-96' המבוסס על מחזהו של דייוויד מאמט, בו מנהלים שניים מהגיבורים במושב האחורי של מכוניתם שיחה מפורטת על כספות ביתיות.

אלא שהטיפוסים ב"ספרות זולה" הם רוצחים שכירים סליזיים וריקניים, התגלמות האלימות לשמה, והגברים של מאמט ב"בפאלו האמריקאי" הם סתם לוזרים שרוצים להתעשר, המתכננים לשדוד ברנש עתיר ממון. להבדיל, הטסטוסטרון של "דרך גגרין" מהול באלמנטים פוליטיים. לגיבוריו יש אג'נדה. הם בוחרים באלימות מתוך אידיאליזם, באלימות עם מטרה, הם עוסקים בטרוריזם אנטי-גלובלי. הם מאמינים שיריית הפתיחה שלהם תביא בעקבותיה מהפכה של אנשים שמרגישים כמוהם.

לבארק יצאה קומדיה שחורה. הוא מצחיק את הקהל, ואחר כך גורם להם להפסיק לצחוק. "רציתי לכתוב משהו על המאה ה-20 ורציתי לכתוב משהו על הכלכלה ורציתי לכתוב על האדם, ויצא לי 'דרך גגרין' - קומדיה", אמר בארק, "כששוקלים את הנושאים שצצו אגב הכתיבה - אנרכיזם, פסיכופתולוגיה, אקזיסטנציאליזם, טרור פוליטי, ניהיליזם, גלובליזציה, והמשבר בגבריות - לא יכול היה לצאת משהו אחר". וטוב שלא. ההצגה זכתה במקום הראשון בפסטיבל אדינבורו 2001, בארק הפך להבטחה הבאה של התיאטרון הבריטי ומחזהו תורגם והוצג מסביב לעולם.

הכל נטו

לארץ הביא את ההצגה רודיה קוזלובסקי, המשחק, כאמור, את אדי. קוזלובסקי, שהוא גם המעבד, המתרגם ושותף להפקה, סבר שהבעיה המוצגת בו מתאימה לפה כמו לכל מקום אחר בעולם, ובחר לפנות לבמאי הקולנוע יוסף פיצ'חדזה ("לנגד עיניים מערביות", "בסמה מוצ'ו, "שנת אפס"), כי חשב שהוא ידע ליצור דיאלוג בין השפה הקולנועית לתיאטרונית. פיצ'חדזה מצא בתיאטרון הזדמנות להתנתק מהצד הטכני המסורבל של הקולנוע ולהתרכז בעבודה עם טקסט ושחקנים, והוא דווקא לא חושב שהחדיר לבמה אלמנטים קולנועיים: "יש הרבה אינטימיות בעבודה במדיום מוגבל, יש בה חלל נתון, עושים על הבמה מה שנחוץ, אין חיתוכים של עריכה ואין מניפולציות, הכל נטו", אומר פיצ'חדזה.

מחר, יום ג', ובמהלך יולי תעלה "דרך גגרין", כאמור, בבית ציוני אמריקה, ואם אמנם יצליח המיזם של שולי זיו להמריא, אולי תהווה הצלחתו נוק-אאוט מסוים למסר הרעיוני המתסכל והפסימי העומד בבסיסו של המחזה, על-פיו הקפיטליזם הגלובלי חסר-הפנים נמצא בכל מקום והוא מפלצת בלתי מנוצחת, שאי אפשר להילחם בה. "