"שילם חובו לחברה" - אין חיה כזו

בשבוע שעבר נמצאה הנוסחה לקיים את פסטיבל ערד, לאחר שקודם לכן הודיע שר התרבות אופיר פינס, על ביטול התמיכה הממשלתית, שבלעדיה לא ניתן לקיים את האירוע. הסיבה לצעדו של פינס הייתה הגילוי על כך שבארגון האירוע השנה יהיה מעורב גם אבינועם ורבנר, אחד המורשעים באסון שקרה בפסטיבל ערד בשנת 95'. בסופו של דבר, ורבנר לא יהיה מעורב, הפסטיבל יתקיים, אבל לא זה העניין.

בעיצומה של הפרשה, רואיין ברדיו מנכ"ל עיריית ערד. הוא אמר, שבשבילו ורבנר אינו פסול להפקת הפסטיבל, מכיוון שהאיש הורשע ו"שילם את חובו לחברה". לא משנה שהתשלום היה מזערי לעומת החוב, כמה חודשי עבודות שירות. העניין שלי הוא ההתבטאות על "תשלום החוב לחברה".

איש ציבור שסרח

אנחנו שומעים את הטיעון הזה לעתים קרובות מאנשים שהורשעו, או ממקורביהם, או ממלחכי פינכתם. זה קורה בדרך-כלל כשאנשים אלה מועמדים לתפקיד ציבורי, או שהם משמשים בו, או בכל מקרה שבו צפה ועולה ההרשעה, או המעשה הפסול שעשה אדם בעבר.

מה המשמעות של תשלום חוק לחברה? האם זה אומר, שריצוי העונש ניקה את האיש? שזה הפך אותו לחלק מהחברה בדומה לכל אדם אחר? לדוגמה: אנס סדרתי שיוצא מבית-כלא, האם הוא אדם ש"שילם את חובו לחברה?" כי אם כן, לא הייתה צריכה להיות לנו בעיה שיהיה השמרטף של ילדינו, נכון? או אדם שהורשע במעילה, האם ניתן בו אמון כמו באדם שלא מעל? האם ניתן לעבריין כזה עבודה נניח כקופאי? ואיש-ציבור שסרח - האם ראוי להפקיד בידיו תפקיד ציבורי לאחר שריצה את עונשו?

לא יותר מקלישאה

עניין התשלום לחברה הוא לא יותר מקלישאה, שבדומה להרבה אחרות אין בה תוכן של ממש. גם החוק לא מכיר בכך, ויש תפקידים ציבוריים החסומים בפני אנשים שמעלו בתפקידם הציבורי. גם החיים לא מכירים בכך. אדם שהורשע יש עליו סטיגמה, לא יעזור דבר. אם לחזור למקרה של ורבנר איש ערד, אז אין בעיה שהוא יעסוק בכל עבודה במגזר הפרטי. אבל לגבי התחום הציבורי יש בעיה. ולגבי חזרתו לעיסוק שעליו כבר הורשע - לא צריכה להיות בעיה, כי זה בכלל לא אמור לעלות על הדעת.

המציאות וההיגיון קובעים, כי כאשר נגזר עונשו של אדם, ולאחר שהוא מרצה אותו, בין אם זה מאסר, קנס או כל דבר אחר, הוא משלם את חובו לחוק. לחברה הוא ממשיך להיות חייב, במידה כזאת או אחרת, כל חייו.