"אני לא משקיע מחוץ לניו-יורק. כאן זה המגרש הבטוח שלי"

ספיר אולי אינו מוכר לקורא הישראלי, אבל בארצות-הברית הוא נחשב לטייקון ענק, ולמהגר העשיר ביותר במדינה. הוא חולש על למעלה מ-650 אלף מטרים רבועים של שטח מסחרי במקומות היקרים ביותר במנהטן, והונו מוערך ב-9.1 מיליארד דולר - מה שממקם אותו במקום ה-410 ברשימה של פורבס. "בשנה הבאה אגיע למקום מכובד יותר", הוא מבטיח כבר בתחילת השיחה, אבל נזהר שלא לנקוב במספר מדויק.

הראיון עם ספיר נערך במשרדי החברה שלו במנהטן. הרצפה והקירות מכוסים בשיש שחור וחום, "מבית-החרושת שלי", הוא מצהיר בגאווה. בחדרי המשרדים פסלים קיטשיים משיש ומחרסינה, פרחים מלאכותיים ותמונות רפרודוקציה.

הופעתו החיצונית מטעה: הוא נמוך-קומה וממושקף, צועד במהירות אבל מדבר לאט באנגלית מאוד לא משופשפת. אבל כמו מיליארדרים-סינדרלות אחרים, הוא לא חף מסממנים הוליוודיים: הביוגרפיה הנוצצת שלו מנוקדת בהתחככות בשועי-עולם ובעשיריו, בחיבה יתרה למשחקי הימורים, בגירושין מכוערים ומסוקרים, ובזוגיות עם יפיפייה צעירה, שגם ילדה לו בת. סגנון החיים הזה מזין, כמובן, חרושת שמועות תוססת: מספרים שספיר מחזיק בבית של 17 קומות במקסיקו ובמטוס-סילון שקנה מהרודן הסורי המנוח חאפז אל-אסאד, שהיאכטה שלו היא בין הגדולות בעולם, ושהיא אובזרה על-ידי מיטב המעצבים של בית-האופנה ורסאצ'ה. אחת השמועות היותר-נפוצות היא ששכנו לטראמפ טאואר בשדרה החמישית, דונלד טראמפ, המתגורר בפנטהאוז רק קומה אחת מעליו, קופץ מדי פעם לשכנו לשאול מה העניינים. תמיר, מצדו, לא מכחיש את השמועות; נראה שהוא אפילו נהנה מהילת הסלבריטי, ולא מוצא בה נזק תקשורתי.

אז אתה המהגר העשיר ביותר בארצות-הברית?

"כנראה שכן. ללא ספק, אני משלם המסים המוביל בארצות-הברית מבין המהגרים מכל הקבוצות האתניות".

"התפרנסתי כנהג שמעביר זמרים ישראלים להופעות"

לפני שבועות ספורים נערך במטה האו"ם טקס לכבוד ספיר, ובו הוענק לו פרס הומניטרי על עזרתו הנדיבה ליהודים-רוסים המהגרים לארצות-הברית. בטקס המכובד נכחו שמנה וסולתה של היהדות הרוסית בניו-יורק, וגם אורחים מכובדים אחרים, ובראשם הסנטורית הפופולרית הילארי קלינטון, שנאמה נאום פרו-ישראלי והרעיפה שבחים על הפילנתרופ הגרוזיני.

ספיר הוא אולי נכס בין התורמים למערכת הבחירות של הסנטורית, אבל ספק רב אם מי מהנוכחים בטקס הכיר את עברו הססגוני. הוא נולד בטביליסי בשם טימור סאפיאשווילי, והפגין חוש עסקי מפותח עוד בגיל צעיר. בתחילת שנות ה-70 ביקש ממנו חבר שיצטרף אליו לעבודה במילוי בקשות עלייה לישראל בעבור יהודי גרוזיה. מה שהתחיל בעשרות בקשות, צמח לעסק מצליח שפעל מביתה של אמו האלמנה של ספיר, ומאות יהודים צבאו מדי יום על פתח הבית. חלק נכבד מהסכומים שנגבו בעבור הבקשות הללו נכנס לכיסו.

כאשר מצבם הכלכלי השתפר, דחפה האם לאסוף את הכסף שנצבר ולעלות איתו לישראל, מחשש שהשערים שנפתחו ישובו וייסגרו. ספיר עלה עם אשתו, אמו ואחותו, ועם רכוש שקנה קודם לכן, והתמקם בבית קטן בפתח-תקווה. הוא סלד מהמקום, והחליט לנסות את מזלו בבת-ים, שם נולד בנו הבכור. "בהתחלה התפרנסתי ממכירת הציוד שקניתי בגרוזיה, ואחר-כך גם כנהג שמעביר זמרים ישראלים להופעות", הוא נזכר. "השכנים בבת-ים היו נחמדים מאוד, ועזרו לנו להשתלב".

למה עזבת לארצות-הברית אחרי שלוש שנים?

"זה היה אחרי מלחמת יום כיפור. הגעתי להופעה שנערכה לכבוד הפצועים הקשים, וראיתי שם מראות מזעזעים. אז החלטתי לעזוב את ישראל. וגם אז, המעבר לארצות-הברית לא היה ישיר - עברתי דרך 'תחנות מעבר', בהתחלה באיטליה ואחר-כך בגרמניה. גרתי בפרנקפורט והתפרנסתי מהימורים. עיתונאי שהכרתי לימד אותי טריקים בהימורים".

וזה עבד?

"זה היה יעיל מאוד במשך זמן מסוים, אבל זה נגמר בהפסד כספי נכבד. בסוף פניתי לארגון שעוזר להגירת יהודים, ושם איזו פקידה עשתה טעות, שבזכותה קיבלתי ב-1975 סטטוס של פליט, ויכולתי לעבור לארצות-הברית. הגעתי עם 72 דולר בלבד ועם חלומות גדולים. היו לי הרבה מכרים בניו-יורק, כך שתכננתי להגיע לשם, אבל כפליט לא יכולתי לבחור יותר מדי, ושלטונות ההגירה התעקשו למקם אותי בקנטאקי. כשנרשמתי שם לביטוח הלאומי, קיבלתי תעודה עם מספר נדיר מאוד - 8888. הפקידה אמרה שזה סימן שיהיה לי הרבה מזל בארצות-הברית. היום המספר הזה הוא מספר הלוחית של הלימוזינה שלי. רולס-רויס".

מה עשית בקנטאקי?

"הקהילה היהודית עזרה לנו בלימודי אנגלית ובמציאת ג'ובים. עבדתי בשתי עבודות - גם כמוכר בחנות לכלי-עבודה, וגם כנהג לקשישים הפוקדים מעונות-יום. הקשישים האלה לימדו אותי אנגלית והעניקו לי חום רב. חסכתי הרבה כסף, כ-7,000 דולר".

ספיר לא נשאר בקנטאקי לאורך זמן: נאמן לחלום המקורי שלו, הוא עבר לניו-יורק - וכמו ישראלים רבים באמצע שנות ה-70, הוא החל את דרכו שם כנהג מונית. זו הייתה רק תחנת-ביניים: השאפתנות שלו לא איפשרה לו לנוח, והוא לווה כעשרת-אלפים דולר על-חשבון המונית והחסכונות, ופתח עם שותף, מהגר רוסי, חנות אלקטרוניקה בחלק הדרומי של מנהטן, על שדרות ברודוויי.

החנות הזו היא נקודת-המפתח בזינוק הגדול של ספיר: היא הפכה לאבן-שואבת לקהילה היהודית-רוסית ולדיפלומטים רוסים בניו-יורק, שרצו להצטייד במיטב הגאדג'טים האלקטרוניים. אפילו שר החוץ של ברית-המועצות דאז, אדוארד שוורדנאדזה (שכיהן אחר-כך גם כנשיא גרוזיה) היה לקוח. אישיותו החמה והבלתי-אמצעית של ספיר רכשה את לבם של הדיפלומטים הרוסים, והוא החל לטוות רשת מסועפת של קשרים. הנטוורק הענף הזה הוא שהניב ב-1985 הזמנה יוצאת-דופן לביקור בברית-המועצות הקומוניסטית. ספיר הוזמן לביקור על תקן חבר המועצה הכלכלית לשיתוף-פעולה רוסי-אמריקני. הוא היה היחיד בין המוזמנים המכובדים שלא ייצג חברה ענקית.

"זו הייתה הזדמנות פז שלי לבקר את הקבר של אבי", הוא מספר היום. "עד אז לא אישרו לי ויזת ביקור. זו הייתה משלחת מכובדת מאוד, בראשות ג'ורג' בוש האב, שהיה סגן-הנשיא. ברוסיה שאלו מי אני, את מי אני מייצג, חשבו שאני ביג שוט. אמרתי להם שאני מתעסק באלקטרוניקה. למען האמת נעזרו בי רבות כדי לפתח הזדמנויות עסקיות".

"אני בקשר מצוין עם בנימין נתניהו ואהוד אולמרט"

הרולטה הרוסית הזו שיחקה לידי ספיר: זמן קצר אחרי ביקורו בברית-המועצות הוא הקים חברה למסחר בשם "ג'וי לאד דיסטריביושן", שסיפקה לרוסים נעלי-התעמלות, מוצרי טקסטיל ואלקטרוניקה. התמורה הייתה רווחית במיוחד: נפט. לספיר לא היה מושג בנפט, אבל הוא הכיר בחנותו את שר האנרגיה הרוסי. בתוך זמן קצר הוא מינף את קשריו הטובים עם דיפלומטים רוסים, והפך לשחקן מרכזי בתיווך בעסקות של יבוא נפט מברית-המועצות בעבור חברות אמריקניות. כינו אותו "חלוץ היצוא של תעשיית הנפט הרוסי". ההון הפרטי שלו הלך וגדל.

בשנים האחרונות מרכז תחום התשתיות ברוסיה מספר עסקות מפוקפקות ומאסרים מתוקשרים מאוד.

"אני כבר לא מעורב בזה. היום החברות האלה ממוסדות, יש להן האנשים שלהן, והן כבר לא צריכות את התיווך שלי".

חיטוט ארכיוני מצייר תמונה שונה במקצת: ספיר הוא לא הטיפוס שקל לנער מרווחים משמעותיים. זה שנים אחדות הוא מנהל משפט סוער נגד חברת הנפט והגז של מוסקבה, שאותה הוא תבע על סכום-עתק של 290 מיליון דולר.

בכלל, כשמנסים לגעת בפוליטיקה ובכלכלה הרוסית, ספיר נזהר מאוד בניסוחיו, ומנסה להסביר שבעבורו תקופת הזוהר של הנפט חלפה. גם כששואלים אותו על פוטין, או על מעצרים של יהודים רוסים ברוסיה ובישראל, מיד מזהיר אותו איש יחסי-הציבור שיושב לצדו לאורך כל הראיון, וממליץ לו שלא לענות. "יפה שתיקה", הוא מזהיר. ספיר מוכן רק לומר ש"פוטין עדיין שומר על יחסים עם חברים יהודים".

אומרים שהוא בעט בכל החברים היהודים שעזרו לו לעלות לשלטון.

"זה ממש לא נכון".

אתה עדיין שומר על קשרים כלכליים עם העילית העסקית בחבר-העמים?

"אני מעדיף לא לדבר על זה".

ומה עם האוליגרכים היהודים-רוסים שפועלים בישראל - גוסינסקי, גאידמק, צ'רנוי, נבזלין?

"אין לי שום קשר איתם".

במקביל לעסקות בארטר שעשה תמורת יצוא נפט ותעשייה פטרוכימית לארצות-הברית, ספיר קיבל הצעות מפתות לבנות בתי-חרושת לעיבוד פוליפרופילן (סוג של פלסטיק) ליד מאגרי נפט ובתי-זיקוק במוסקבה. הפעם, המזל לא האיר לו פנים, והפרויקט נעצר בהיעדר גיבוי פיננסי. במקביל, החלה המאפיה הרוסית לגלות מעורבות מוגברת בעסקים, הביטחון הפיזי של אנשי עסקים זרים התערער, ומשקיעים חדשים החלו לחשוש לבוא לרוסיה. רווחיהם של המתווכים ירדו, והרוב עבר לידיים רוסיות מקומיות.

ספיר קרא את המפה, והחליט שעליו להסתלק מהשוק הרוסי. את ההון שצבר מעסק הנפט הוא המיר בתשתית פיננסית לעולם הנדל"נות. "באמצע שנות ה-90, כשהנדל"ן במנהטן היה בשקיעה עמוקה, לקחתי את הכסף שעשיתי בנפט וקניתי שורה של נכסי נדל"ן", הוא מספר. "כשהמחירים שבו ועלו, זה היה רווחי מאוד".

כמה רווחי?

"אחת הקניות המוצלחות שלי הייתה בית-דירות בברודוויי 2. שילמתי עליו 20 מיליון דולר מזומן, ולא כולם חשבו שזו מציאה. הבניין נחשב לבלתי ניתן להשכרה. אבל בעקבות ההתעוררות החדשה של חברות דוט.קום, שווי הבניין קפץ תוך כמה שנים ל-300 מיליון דולר, כך שההימור הוכח כהשקעה משתלמת. ה-MTA, רשות התחבורה העירונית של ניו-יורק, שילמה דמי-שכירות יפים מאוד כדי לשבת שם. עסקה אחרת שאני גאה בה היא רכישת גורד-השחקים המפואר בשדרות מדיסון 11. היום יושב שם המטה של קבוצת קרדי סוויס פירסט בוסטון".

הנדל"ניסטים הישראלים, תשובה, לבייב, ירדני ואחרים, עושים חיל בניו-יורק. אתה מחובר אליהם?

"לא ממש. אני חושב שתשובה הוא אדם מוכשר עם חושים בריאים. אין שום ספק שהוא מצליח מאוד".

ומה עם השקעות בישראל?

"בישראל רק נרתמתי לבנות בית-כנסת גרוזיני בלוד. בניתי גם בית-כנסת לקהילה הגרוזינית במוסקבה. אני יכול לומר שאני בקשר מצוין עם בנימין נתניהו ואהוד אולמרט, אבל אני לא משקיע מחוץ לגבולות ניו-יורק, גם לא באירופה או יבשות אחרות. כאן זה המגרש הבטוח שלי. אני מכיר את השטח, אני שולט בו".

זה לא שטח פשוט. מדברים על בועת נדל"ן בניו-יורק, ומאיימים שהיא עומדת להתפוצץ ולהביא לקריסת חברות הנדל"ן שמרכזות בה את פעילותן.

"זה לא יקרה. אם יש כסף - הכי בטוח להשקיע אותו בנדל"ן בניו-יורק".

עכשיו אתה מדבר מפוזיציה.

"תרשי לי להזכיר לך שראש עיריית ניו-יורק, מייקל בלומברג, אמר לפני שלוש שנים שיש בעיר מחסור של כ-60 אלף דירות. המשמעות של זה היא שיש צורך בלפחות 200 גורדי-שחקים, ולדרישה הזו אין שום סוף באופק. פשוט אין מספיק סחורה".

"החלום שלי היה תמיד להשאיר חותם בארצות-הברית"

ספיר הוא לא בדיוק המיליארדר-הנחבא-אל-הכלים: אף שהוא אינו ידוע בארץ, ושזהו הראיון הראשון שהוא נותן לעיתון ישראלי, בארצות-הברית הוא זכה לחשיפה רבה - לא כולה בטובתו. כך, למשל, הוא נחשף מספר פעמים במהלך 2001, כאשר היה מעורב בתהליך גירושין מכוער מאשתו במשך 29 שנים, בלה. במסגרת המשפט הוצבו עליו סייגים כלכליים, ושופט אמריקני הורה לו שלא להוציא יותר מ-100 אלף דולר ללא אישור בית-המשפט. אבל ספיר, מהמר חובב עוד מימיו בגרמניה, שט מניו-יורק לפלורידה ביאכטה שלו, והתפתה לעצור בקזינו באטלנטיק סיטי. הוא הרוויח 1.14 מיליון דולר, ולמזלו לא הואשם בביזיון בית-המשפט, הודות לכך שהשכיל לשים את רווחי ההימורים בחשבון משותף עם אשתו. במקרה אחר הוא קנה לעצמו מכונית בנטלי, אבל הזדרז לקנות אחת גם לאשתו.

בחמש השנים שמאז גירושיו הוא חי עם חברתו-לחיים ואם בתו בת השנתיים, אלנה פונומרבה, יפיפייה הצעירה ממנו בשנים רבות וגבוהה ממנו בהרבה. "הורדתי הרבה במשקל כדי להיראות ייצוגי לידה", הוא מספר בחיוך. בנו מנישואיו הראשונים, אלכסנדר, עורך-דין בהשכלתו, התמנה לנשיא חברת ספיר. "בימים אלה, הוא האדם היחיד שעל שיפוטו אני סומך באופן מוחלט", הוא אומר.

את רוב חודשי הקיץ ספיר מבלה על היאכטה הענקית שלו בים התיכון; בסתיו ובחורף הוא שוהה בעיקר באקפולקו. בניו-יורק הוא נמצא רק כחודש ימים בלבד, ואז הוא מחלק את זמנו בין דירתו המהודרת בטראמפ טאואר לבין הטירה שלו בלונג-איילנד, המשתרעת על 45 דונם. רק לאחרונה שב שמו ועלה לכותרות בעולם הנדל"ן של מנהטן, כאשר קנה את הבית המפואר האחרון בסנטרל פארק איסט, במחיר שיכניס אותו לספר השיאים של גינס, 40 מיליון דולר. את הבית הוא מתכנן להפוך למוזיאון בעבור האוסף שלו - שנהב אירופי נדיר מהמאה ה-19. "זה יהיה משהו מיוחד", הוא מספר בהתלהבות. "בשתי הקומות העליונות אני אתגורר עם חברתי-לחיים, וחמש קומות שמתחת יהפכו למוזיאון שבו אציג את האוצרות שאספתי במשך שנים, ואזמין גם אספנים אחרים להציג שם את האוספים שלהם. אני כבר מתרכז בשיפוצים".

כל-כך חשוב לך להשאיר חותם?

"החלום שלי היה תמיד כיצד אוכל להשאיר חותם בארצות-הברית, במקום שבו נפתחו לי כל-כך הרבה חלונות של הזדמנויות. אני לא יכול להיות נשיא, או ראש-עיר או סנטור, אז לפחות אני יכול להקים מוזיאון ייחודי. הפעילות הפילנתרופית נותנת לי הרבה סיפוק".

הטאון-האוס המפואר נמצא במקום הכי "אין" שיכול להיות: ברחוב 82, על השדרה החמישית - ממש מול סנטרל פארק ובניין מוזיאון המטרופוליטן. כדאי גם לזכור שברחובות 60 עד 96, לאורך רובו של סנטרל פארק איסט, קיימים רק תשעה בתים כאלה, ומהם רק ארבעה נמצאים בבעלות פרטית. ספיר יוצג בעסקה על-ידי חברת הברוקרים "לזלי גארפילד", שמכרו ב-2000 לממשלת יפן את הטאון-האוס המפורסם של משפחת ואנדרבילט, "פאברי מנשן", ברחוב 62 על סנטרל פארק איסט. הברוקרים של ספיר מודים שהיו להם הרבה מועמדים, ביניהם סלבריטיז ובנקאים, אבל המחיר שספיר הסכים לשלם הטה את הכף.

הסכמת לשלם 40 מיליון דולר אחרי ביקור אחד בלבד. זו התנהגות של מישהו שמזהה מחיר מציאה.

"אני לא יודע אם זו מציאה. הם דרשו קרוב ל-50 מיליון דולר. אני פשוט שמתי עין על זה. זה מקום נדיר, שמתאים במיוחד לאוצרות האמנותיים שצברתי. בעבר היינו שואלים את עצמנו מה יכול להימכר ביותר מ-21 מיליון דולר. לפני עשר ועשרים שנה זה נשמע סכום אגדי. היום 40 מיליון דולר הוא לא מחיר משוגע". "