שפה קשה

"האולפן", אחד המתמודדים על פרס וולג'ין בפסטיבל ירושלים, מעניק מבט על ישראל דרך אנשים שלומדים את השפה שלה. רובם באו בעקבות אהבה, וגילו שהיחס של העברית לזרים לא תמיד מחמם את הלב. "כשאנחנו משתמשים בשפה ביום-יום אנחנו לא שמים לב למשמעות של המילים", אומר הבמאי דוד אופק > תמרה שרייבר

כיצד נראה בסיס צבאי ישראלי מנקודת מבטה של אנאבלה, גרמנייה שהגיעה לישראל בעקבות בן זוג ישראלי ונאלצת להבטיח כי ברצונה לייצר ילדים יהודים לרוב כדי לקבל אשרת עבודה בארץ? האם צ'ין, סינית שהגיעה לישראל כדי לעבוד בניקיון ונישאה לאהוד, גבר מבוגר שניקתה את ביתו המפואר בשיכון ל' בתל אביב, מנצלת, מנוצלת, או פשוט הולכת בעקבות ליבה? מה חושב סשה (אלכס), עורך דין רוסי שהגיע לארץ כדי לנסות לקבל משמורת על בתו ועובד בשטיפת כלים, על כך שהמילים העבריות שלמד הן בעיקר "סיר גדול, סיר קטן", ו"אין תנור, אין מקרר"?

דמויות אלו ואחרות המוצגות בסרט הדוקומנטרי "האולפן", יצירתם החדשה של רון רותם ודוד אופק ("בת ים - ניו יורק", "המנגליסטים", "ההרוג ה-17") המשתתף בתחרות וולג'ין בפסטיבל ירושלים, הן נשים וגברים הלומדים באולפן "גורדון" בתל אביב, ומבקשות לענות על שתי שאלות הבסיס המוצגות להן בשיעור הראשון לעברית "מי אני?" "מי אתה?". אופק שב ועוסק בזהות והתרבות הישראלית, אך הפעם, בניגוד לסרטים קודמים, עושה זאת על ידי נישול הישראלים מתפקיד הגיבור. תחת זאת מציב הבמאי במרכז התמונה קבוצת מהגרות ומהגרים חדשים, ומזמין את הצופה הישראלי להשאיל את מבטו של "האחר" כדי לראות אותנו, ואת עיוורוננו, טוב יותר.

בלי רחמים

"האולפן" אינו מלודרמה סוחטת דמעות על סבלות "העובדים הזרים". למשל, בסיפורם של צ'ין ובעלה, אהוד, מטפח אופק את הסטריאוטיפ הרווח במטרה לנפצו, "אתה בונה סצנה מסוימת, איזה אחד מל', מבוגר ועשיר יותר, מצא שפחה סינית", מסביר אופק, "ואז מגיעה הסצנה עם הוידיאו של החתונה והוא כמעט בוכה ואתה קולט שהוא באמת נורא אוהב אותה. יש באהוד משהו מאוד ישראלי 'מצוי' כמו כשהוא יושב שם ואומר 'דר איז נו חומוס' על כל האוכל הסיני, איזה סוג של ישראליות שהתנתקה מהשורש אבל נשארו לה הסמלים. צ'ין היא דמות שאני לא מבין עד הסוף אבל זה לא נורא לי. אני חושב שיש בזה קסם בכך שיש דמות לא מפוצחת. אני חושב שהיא מרגשת, או שהקשר שלה עם אהוד הוא מרגש, מצחיק ומעניין, והוא מראה משהו עלינו. זה מספיק לי. גם את סשה אני לא מבין עד הסוף, וזה בסדר".

אחת הסצנות הראשונות בהן אנו פוגשים את סשה, היא כשהוא קונה אופניים לבתו, ומנסה להביא אותם לדירתה של האם. השתיים אינן נמצאות בבית, ובמהלך חלק ניכר מהסרט רוכבים על האופניים החדשים בעיקר חברים בדירתו חשופת הקירות של סשה. מאידך, למרות נופי התחנה המרכזית והצבע המתקלף בחדר המדרגות המלווים את דמותו, "אלכס הוא איש עמוק. הוא זן בודהיסט כזה. אין כאן את העליבות הזו כקונספציה. בהגדרה שלנו כיוצרים לא רצינו את מידת הרחמים או את מידת הצדקנות. 'אוף כמה קשה להם'. סשה הוא איש שהניתוק שלו מהעולם לא קשור להגירה שלו לישראל. כבר ברוסיה הניתוק שלו היה כל כך עמוק שהילדה שלו זה הדבר היחיד שמחבר אותו לבני העולם הזה. הילדה היא כמו קרש הצלה שלו".

היפה והיפה של הכיתה, אנאבלה ובן זוגה הישראלי יואב, נפגשו כששהו שניהם בניו יורק. אנאבלה, שלדברי אופק "נמצאת בסוג של חיפוש עצמי שלא נגמר כאן", התאהבה ביואב לאחר שעזבה קריירה בלתי מספקת בתחום השיווק בגרמניה, ובמידה רבה מסמלת קונפליקט מהותי - המתח בין גבר ישראלי ואישה אירופאית. "שניהם צעירים, אבל הם בבסיסם שייכים למקומות אחרים ושונים. הוא ישראלי, אז יש לו את העניין הזה של הצבא והמילואים וכל זה, והיא מערבית אז יש לה את הסוג המסוים הזה של פמיניזם". יוצרי הסרט נמנעו בכוונת תחילה מבניית הנרטיב הצפוי של גרמניה בישראל, ולמרות שאנאבלה אכן צולמה ממררת בבכי ב'יד ושם', הסצנה נותרה על רצפת חדר העריכה. כשאנאבלה משכנעת את יואב לקחת אותה לבקר בבסיס המילואים, היא בוחנת בחשדנות קנה מזדקר של טנק. "רציתי להביא ורד לשים כאן", היא אומרת "אבל זה נעול".

הקשר הישראלי של רבות מגיבורות "האולפן" הוא גבר יליד הארץ. מאריסול, נערה קופצנית ממשפחה יהודית עשירה בלימה, פרו, בת לכוכבת טלנובלות שהגיעה לישראל באופן עצמאי, ממהרת להסתבך עם בחור מקומי, ומציעה ניתוח עומק בלתי מחמיא לדמותו של המאצ'ו הישראלי. "כשהיא מספרת בכיתה 'כן הוא חושב שהוא גבר כי הוא הרג פלסטינאים, אבל הוא לא גבר' אתה ישר מבין את הטיפוס", מסביר אופק, "היא לא טיפשה. יש לה את החוכמה הזו של ילדים היפר-אקטיביים. במשפט הזה אתה קולט מייד את ציידי הקרקפות שחלק מבנינו הפכו להיות, את הצלפים שכאילו מסתובבים עם קרקפות של אינדיאנים מהמערב הפרוע ואומרים 'הרגתי פלסטינים'. זה אומר משהו על הקלות שבה אנשים הורגים פה. ונהרגים פה. במשפט הקטן הזה יש את ההזרה שחיפשנו".

עבודה עברית

בני, הלוחם הנוטש של מריסול, הוא אחד משורת נעדרים בסרט, ביניהם אבי בנה של המורה באולפן, יואלה, שלא ראה את הילד מעולם, קטיה, בתו של סשה, וגיא, בן זוגה של תלמידת עברית נוספת שהגיעה לישראל בעקבות האהבה, הבמאית הסינית דונג דונג. השניים נפגשו לאחר שדונג דונג נפשה בהרים בסיומם של צילומי סרט טלוויזיה על קוף נדיר. הוריה התנגדו לחתונה, והצמד ברח כדי להתחתן בקפריסין. ייתכן שהיעדרותו של גיא כדמות מסמלת את הדילמה העיקרית של דונג דונג. כשהגיע לישראל, חשבה לעשות סרט העוסק בסיפורי אהבה צברים-סינים. ברם, לאחר שנסעה לראיין עובדים חקלאיים מסין ונתקלה בתנאים האיומים איתם הם מתמודדים וברמאים והנצלנים השונים הטומנים להם פח, החליטה ש"אולי הישרדות באה לפני אהבה", והחלה לצלם את לי, עובד שרכש שלא בידיעתו ויזה מזוייפת וערך מסע מסוייט במצריים וישראל.

"לא רצינו שזה יהיה עוד סיפור אהבה", אומר אופק, "למרות שדונג דונג יכלה להישאר בסין ולעבוד שם והגיעה לכאן על בסיס רומנטי. אבל בעיני הסיפור הוא לא מערכת היחסים שלה עם גיא, אלא כיצד היא יצאה החוצה, כמו בודהה או כמו משה שגדל בארמון ויצא וראה מצרי מכה עברי, ופתאום ראתה את הסבל האנושי".

במסגרת התהליך שעוברת דונג דונג, היא מצהירה עד כמה היא שונאת את הביטוי "עובד זר". מבט חדש על תרבותנו אנו באמצעות פירוקם של ביטויים השגורים בשפה, כפי שהם נתפסים על ידי הלומדים אותה, הוא אחד הצירים עליהם סובב "האולפן". לדוגמא, שיעור המבוסס על הבנת כותרות ביום לאחר הפיגוע במועדון ה"סטייג'" בתל אביב, בו מנסה תלמיד בשם פטר להשיב לשאלות המורה, "מי עשה את הפיגוע?". אופק אומר כי סצנות שכאלו מדגימה היטב כיצד המבט החיצוני מאיר מציאות שעבורנו הפכו למובנת מאליה, ולכן לבלתי נראית, "כשהגדרנו את הפרויקט בהתחלה מה שמאוד רציתי זה המבט של הזר עלינו. כשמישהו זר מסתכל עלינו וקולט את הדברים שבשבילנו הם מאוד טריוויאלים. סצנה כזו זה השיעור של הפיגוע. כשאתה מבין על איך לומדים את המילים הנכונות. דבר דומה קורה כשדונג דונג אומרת 'אני שונאת את המילה עובדים זרים'. זה כאילו מונח שכולם משתמשים בו. גם השמאל הפוליטיקלי קורקט. פתאום מבינים מה זה. הם עובדים, הם לא בני אדם, והם זרים. לא חלק מאיתנו. כשאנחנו משתמשים בשפה על בסיס יום יומי אנחנו לא שמים לב לסוג הזה של ביטוי".

להתבגר בעברית

הכיתה באולפן גורדון נחשפת לחגי ישראל באופן המזכיר תוכנית לימודים בבית ספר יסודי בשנות השבעים, כולל ביצוע חי עם גיטרה של, "שנה עברה שנה חלפה". אופק, מצידו, אינו מוצא בהתיילדות המוכתבת כל פסול. "זה נותן סוג של מתח להרבה סצנות כי הם בעצם כמו ילדים שצריכים ללמוד הכל מהתחלה. זו לא ביקורת. כן היה יפה בעיני שבסוף, בשיעור האחרון הם מסוגלים לדון בדבריו של בן גוריון על דמות המדינה. זה דיון אידיאולוגי שנעדר מהמקום הזה. אתה לא מרגיש פה את הדיון האמיתי שהיה בתקופת הציונות המוקדמת, הויכוח על האופי של המקום הזה".

אז אולי "האולפן" הוא סרט התבגרות בעצם? אופק: "הם מתחילים כילדים. הם מתחילים ב'מי אני', שזו השאלה הכי בסיסית ומסיימים בדיון על בן גוריון שזו כבר שאלה של הכלל. דיון שלם שהם מנהלים בעברית על האופי של המקום שהם חיים בו. זה מעבר ל'מה הזהות שלי' זה 'מה הזהות של המקום שאני חי בו'. אז זו כן התבגרות והבנה של מקום".

למרות הישראליות המזהרת של המילה "אולפן" הקונספט, כמו גיבוריו של הסרט, נולד מעבר לים. לאחר שהתאהב הבמאי-צלם רון רותם באישה דנית, יצא ללמוד את השפה בגרסה הנורדית למוסד הציוני המפורסם. משמצא כי בכיתתו לומדים גם פלסטיני, זונה, ושאר דמויות, הציע לגופים בארצו החדשה לעשות סרט תיעודי בנושא. הדנים לא התלהבו, אך אופק, שבדיוק סייר במקום עם "ההרוג ה-17", וגם ראה ואהב את הסדרה "האמריקאים החדשים" ששודרה בערוץ 8, חשב שיש בזה משהו, והחליט לעשות עיבוד ישראלי.

"האולפן" הופק גם כסדרה עבור 'קשת', אבל עשייתו היוותה ויתור על הצלחה בשוק הבינלאומי. "עם 'ההרוג ה-17' ידעתי לפני שהוא נעשה שהוא יימכר לחו"ל. בסרט הזה, כמו עם 'בת ים ניו יורק', ידעתי שלא. בסופו של דבר הוא לוקאלי מדי. מי שיראה את הסרט בחו"ל יגיד 'אחלה רעיון, אני אעשה את זה עכשיו בארץ שלי'. הוא לא יקנה אותה. אבל יש משהו בלהגיע לקהל שלך. לעשות סרט כזה לערוץ 2, שזו מקפצה מחוץ לביצה. זה קרה לנו, וזה כיף נורא גדול". "

"האולפן" יוקרן בפסטיבל ירושלים ביום שישי הקרוב בשעה 13:15, באולם בגין.

צרו איתנו קשר *5988