לא מאלתר

אחד הראיונות הראשונים שהופיעו במדור התרבות של עיתון "גלובס" שנפתח לפני כמעט 3 שנים, היה עם נגן הסקסופון הצעיר, כבר אז כוכב עולה בסצנת הג'אז העולמית, אלי דג'יברי. דג'יברי, בן 25 באותם ימים, הספיק כבר להיות אחרי מסע הופעות של שנתיים וחצי עם ענק הג'אז הרבי הנקוק (במסגרתו הופיע גם בישראל) ולהוציא תקליט בכורה יפה כשכמה מהשמות החמים ביותר בעולם הג'אז, כמו הגיטריסט קורט רוזנווינקל, מלווים אותו. על אף שהופיע מול אולמות מלאים בכל העולם וחיי במשך אותה תקופה חיים הדומים יותר לחייו של כוכב רוק מאשר לילד שגדל ביפו, דג'יברי עוד היה אנונימי יחסית בסצנת הג'אז של ניו יורק, והיה טבעי שהיא תהפוך להיות היעד הבא.

השבוע, קצת אחרי שקיבל את פרס ראש הממשלה למלחינים בתחום הג'אז ועם צאת תקליטו השלישי לחנויות, אפשר להגיד שדג'יברי, מוסיקאי רציני עם חלומות גדולים והרבה אמביציה, הגיע גם אליו.

"היעדים הם כל הסימפטומים של החלום", מספר דגי'ברי על השינויים שחלו מאז. "והחלום הוא לעבוד בכל העולם, להשתתף בכל הפסטיבלים החשובים, לשלוח את לחמי המוסיקלי על פני המים בכמה שיותר דרכים וגם להתחיל להכניס את המוסיקה שלי לסרטים. לכתוב במיוחד לקולנוע או לשלב מוסיקה קיימת בתוך פסקולים".

כדי להגשים את כל היעדים הללו שכר דג'יברי מנהל חדש, ישראלי, שינהל את ענייניו מתל אביב. בחירה שיכולה להיחשב מוזרה בהתחשב בכך שדג'יברי מבלה לפחות מחצית מהשנה בניו יורק, מופיע באירופה ויפן ומנסה להשתלב בהוליווד. "האינטרנט, הטלפון והמטוס הפכו את השאלה איפה אתה יושב למיותרת כמעט", הוא מסביר איך ההיגיון של עולם העסקים הגלובלי תופס גם באמנות. "היו לי מנהלים אמריקנים, אבל איתם לא הרגשתי שאני מצליח להסביר את עצמי. אני מרגיש מאוד נוח בניו יורק אחרי 10 שנים שם, אבל הרבה יותר נוח לי לשבת עם המנהל שלי על חומוס בכרם התימנים".

עד גבול הקיטש

"פנוי רגשית" הוא שמו של האלבום החדש בתרגום לעברית ("הכוונה היא לפנוי רגשית מבחינה מוסיקלית", ממהר דג'יברי להסיר ספקות), והוא ניתן להבנה גם כביטוי להלך הרוח המוסיקלי הנוכחי של יוצרו, אבל גם כמימוש ראשוני של התוכניות הגדולות לעתיד. אם עוצמים את העיניים, קטע הפתיחה יכול בקלות ללוות דרמה קולנועית על משפחה מעיירה קטנה ומושלגת במינסוטה שמתפרקת בעקבות סוד מהעבר והתגלה במפתיע, ורצועת הסיום תתאים לרגע האופטימי שבו הלונג-שוט של בני המשפחה המאושרים יהפוך לכותרות הסיום. "אני רוצה לעשות מוסיקה נגישה, עד גבול הקיטש", מעיד דג'יברי על האופי הקליט של המוסיקה שלו. "מזמן ויתרתי על הניסיון לעשות מוסיקה אחרת רק בגלל שאנשים עלולים לחשוב שהמוסיקה שלי היא קיטשית. הנגנים שלי, שלרוב מנגנים הארד-קור ג'אז, מתחברים אליה כי היא לא מתיימרת - היא מתנגנת מעצמה ולכן כיף לנגן אותה. מוסיקת ג'אז היום היא נורא מסובכת לאוזן. קשה לך להבין מה רוצים ממך. המטרה שלי היא לגעת בלב של מי ששומע ולתת לאילתור להתנגן מעצמו".

ואכן, מאזין ישראלי עירני, לא רק שיבחין במלודיות הרכות שמלחין דג'יברי, אלא אפילו יגלה בהם רמזים גלויים וסמויים להשפעות ממלחינים מוכרים כמו יוני רכטר ומתי כספי. "התקליט החדש מושפע מאוד מסטנדרטים אמריקאיים ידועים כמו אלו שהלחין קול פורטר, ויש בו גם השפעה ברזילאית, אבל אין ספק שהמוסיקה הישראלית נוכחת בו, מהסיבה הפשוטה שהיום אני מקשיב בעיקר למוסיקה הזו", מתוודה דג'יברי. "בתור ילד הקשבתי רק לצ'רלי פרקר ולקולטריין, אבל היום בבית אני שומע חווה אלברשטיין, שלום חנוך, חברים של נטאשה. אצל כל האנשים הללו הכוח הוא במלודיה ולא בקצב. אני מאוד אוהב את זה ומאמין מאוד במלודיות של המוסיקה, אבל גם נותן לה טוויסט משלי והופך אותה מעודכנת להיום".

אימפריה ישראלית

אחד הדברים המאפיינים את הנגנים הישראליים הפועלים בצמרת סצנת הג'אז הניו יורקית, הוא הנטייה להישאר יחד ולפעול בהרכבים הכוללים בתוכם עוד ישראלים. אפשר לחשוב לדוגמא על ההרכב של החצוצרן אבישי כהן, בן זוגו המוסיקלי של דג'יברי במשך שנים רבות, הכולל בתוכו גם את הפסנתרן הישראלי יונתן אבישי וגם את הבסיסט עומר אביטל. דג'יברי הוא יוצא דופן מהבחינה הזו. כבר מסיום לימודי המוסיקה שלו באוניברסיטת "ברקלי" בבוסטון הוא מקפיד לנגן כמעט אך ורק עם זרים. "לא לעבוד עם ישראלים הייתה החלטה מודעת", הוא מודה באשמה. "זו הייתה ההזדמנות שלי להתנתק מהמקורות, מתוך ידיעה שלנגן עם ישראלים אני אוכל תמיד, ואילו זה הזמן שלי להכיר אנשים אחרים. כמות המוסיקאים הלא ישראלים שאני מכיר היום בניו יורק היא אדירה וחשובה לי מכל מיני בחינות.

מצד שני, צריך להבין שהישראלים בניו יורק היום הם לא קבוצה של זרים. אנחנו חלק מהסצנה ואנחנו בונים את הסצנה. במובן הזה, כולנו ניו יורקרים. כשעומר אביטל עזב את ניו יורק לתקופה מסוימת, מוסיקאים התגעגעו אליו. הוא היה חסר בסצנה. כיום, הישראליות מורגשת רק כשאתה חדש. מבחן הקבלה שלך יהיה יותר קל בגלל שאתה מישראל, המקום שממנו מגיעים הרבה נגנים טובים".

אבל דג'יברי עומד לחרוג ממנהגו בקרוב והוא מקים גם הרכב ישראלי שיופיע איתו במרכז ענב, ב"זאפה" וב"מרתף 10" בחיפה ב-3-4 באוגוסט עם חומרים מתוך התקליט החדש. המתופף בהרכב הזה אמנם יהיה הונגרי, אבל הפסנתרן, עומר קליין, והקונטרבסיסט חגי כהן מילוא, הדור הבא של נגני הג'אז בישראל, ילוו אותו.

נראה שדג'יברי, אחד מהאחראים לתנופה האדירה של הג'אז הישראלי בשנים האחרונות ומי שמהווה מודל לצעירים החדשים, שמח לטפח אותם, וכדרכו, חושב על העתיד בגדול: "יש לי חלום להקים כאן מוסד ללימודי ג'אז שיבואו אליו תלמידים מכל העולם. אנחנו היום עושים עבודת הכנה, בונים את השם שלנו, וכבר יש מספיק ישראלים שהם נגנים מוערכים בכל מקום. אם תהיה כאן מסגרת שתאפשר ללמוד אצל נגנים כאלו, למה שאנשים יעדיפו ללמוד באירופה ולא יבואו אלינו? אני מאמין שאפשר להקים פה סצנת ג'אז שתתחרה בסצנה הניו יורקית". "