אין מה לרוץ

מבעד לעשן הטילים קשה להבחין במבול הסרטים שיצא לאקרנים בסוף השבוע האחרון, שבין טיפותיו שני סרטים ישראליים. "מישהו לרוץ איתו" של עודד דוידוף ("מרס תורכי") ו"מלח הארץ" של האחים ברבש ("מאחורי הסורגים"), מתחרים השבוע על המעטים שטורחים לראות סרטים מכאן בזמן הזה, כלומר בזמן של הטלוויזיה - זמן מלחמה או לחימה או דיווחים בלתי פוסקים.

סרטו של דוידוף, שפתח את פסטיבל ירושלים בתרועה גדולה, שכן היה הסרט הישראלי הראשון שזכה למעמד זה, הוא אדפטציה לרב-המכר של דויד גרוסמן. הסרט נושא את שמו של המקור הספרותי אך בוודאי שאינו נושא את משקלו. מבלי להסתבך בהערכת יצירתו של גרוסמן, חשוב לציין שלמרות שהפסקה הראשונה כתובה בלשון תיאורית יבשה, כזו הדומה במידה רבה לכתיבה תסריטאית, ספרו גדוש בתהיות, לבטים פנימיים וזיכרונות של שני גיבוריו המרכזיים. אחד מהקשיים מולם ניצבת כל אדפטציה קולנועית הוא תרגומו של עולם פנימי, הבא לידי ביטוי ישיר כמעט במילות הרומן, לאמצעי הביטוי הקולנועיים. הקולנוע מתבונן מבחוץ, ופעמים רבות הוויס-אובר או הפלאשבק הם פתרונות שקופים מדי. דוידוף בחר לעקוב אחר האירועים המתוארים בספר מבחוץ, בתקווה, אולי, שהשחקנים ישלימו את המימד הפסיכולוגי, אך התוצאה נדמית רזה להפליא.

אסף (יונתן בראור), תיכוניסט שקיבל עבודת קיץ בעירייה, מתבקש על ידי מעסיקיו לקחת כלבה אבודה לבעליה, מתוך הנחה שזו תרוץ לכיוונם באופן טבעי. אך הכלבה לוקחת אותו למסע ברחבי ירושלים, אל מקומות שונים ומשונים בהם הוא לומד יותר על בעלת הכלבה, תמר (בר בלפר), נערה שנעלמו עקבותיה. במקביל, הסרט מספר את סיפורה של תמר וחושף בהדרגה את מעללי החודש שהובילו להיעלמותה. היא מנגנת על הגיטרה ושרה קלאסיקות של מדורה ברחוב, ונדמה שגם היא מחפשת מישהו אבוד. הסרט נע הלוך ושוב ממסעה של תמר למסעו של אסף, מה שמביא למעברי זמן מרובים למדי.

צמד השחקנים הראשיים עושה עבודה טובה, אם כי דמיונה הרב של בלפר למאיה מרון ("כנפיים שבורות") ודמיונו הניכר של בראור לג'ייסון ביגס ("אמריקן פאי") נותן תחושה של ליהוק ממוחזר. הסרט, שנעשה במקור כמיני-סדרה טלוויזיונית בת שלושה פרקים של חמישים דקות, נאלץ להשמיט סצנות רבות שנכללו בו במקור והדבר ניכר. עלילות משנה שאינן הולכות לשום מקום, חורים בעלילה המרכזית עצמה, ודחיסות האירועים, כל אלו אינם מאפשרים לסרט להתפתח אל מעבר לכרוניקת נעורים בנאלית. יותר מכך, סגנון הצילום והבימוי הוא טלוויזיוני באופיו, כלומר דידקטי, מופרז ולעיתים אף רשלני. יש לציין ש"מישהו לרוץ איתו" ניחן בכמה רגעים אנושיים, כמו למשל הפעמים בהם בלפר שרה, ובצוות מיומן של שחקני משנה, ביניהם צחי גראד ודני שטג; אך באופן כללי הסרט מצמצם סיפור מקומי, הנוגע יותר מכל לפנימיות הסובייקטיבית, לכדי רצף של קלישאות דרמטיות.

הקלישאות לא מפריעות

גם "מלח הארץ" מתרחש בשני זמנים במקביל, גם הוא מורכב מקלישאות, גם בו משתתף צחי גראד. בכך מסתכם המכנה המשותף לשני הסרטים. שכן האחים ברבש אינם מתעסקים עם נערים, הם עוסקים בגברים בלבד. נדב (אקי אבני) הוא עיתונאי לעניינים פליליים שמכור להימורים. כשהוא ושלושת חבריו נקראים למילואים, נדב מחליט לנקום בנושיו המפוקפקים על שהכו את חברתו לחיים, יעל (ליאת גליק). התכנית נדמית מושלמת - בזמן הסיור הארבעה ייסעו חזרה לעיר, ובעזרת הציוד הצבאי שברשותם והמיומנות שרכשו בשרותם בגולני, ישדדו את הכסף המוחזק בקזינו המחתרתי וישובו במהרה לעמדתם. אלא שכבר בפתיחת הסרט מסביר נדב, בעירום מלא וחסון מהשירותים שבבית הכלא, שהדברים לא ממש התרחשו בהתאם לתכנית.

חציו הראשון של הסרט מתפקד כמותחן פשע. גיבור עם חולשה וחברה יפה, גנגסטרים עם שליחים, שליחים עם סכינים, חברים עם כישורים ושוד אקסטרווגנטי. החצי השני מתרכז בעבודתו של חוקר המשטרה, רונן (ליאור אשכנזי), ורגשות האשם המתעוררים אצל ארבעת החברים.

בניגוד גמור ל"מישהו לרוץ איתו", סרטם של האחים ברבש מצולם באופן מוקפד ביותר ויש בו אחידות סגנונית מרשימה. גם הקלישאתיות שבתסריט אינה מפריעה, שכן מדובר בסרט ז'אנר, כזה שגאה במוסכמות הצרות שלו ומעוניין לבצע אותם על הצד הטוב ביותר. האם זה מספיק בשביל שהסרט יהיה מעניין? לא, אבל זה מספיק בשביל לעמוד בסטנדרטים של מותחן פשע אמריקאי שגור.

צוות לעניין, השחקנים, ביניהם נתי רביץ בתפקיד הצלף הרגיש ואלון נוימן המצוין בתור יאפי עם מצפון. אקי אבני משכנע ביותר כמהמר כפייתי עם יצר נקמני, ומשכנע פחות כעיתונאי. אין זו אשמתו ממש, שכן ברור שהיוצרים החליטו להעניק לדמות את המקצוע באופן מלאכותי רק כדי שתוכל לשהות לצידו של חוקר המשטרה בזמן העבודה על התיק. ליאור אשכנזי ממשיך לשכלל את דמות המאצ'ו שגילם ב"ללכת על המים" או "בטיפול", ונדמה שהוא מתענג על כך שהפעם זהו מישהו אחר שצריך לעבור את התהליך הרגשי. גם התפקידים הקטנים יותר מאוישים בחן, ובמיוחד הופעתה של לוסי דובינצ'יק כאישה אבלה.

גם אם המוסרנות הקשוחה של הסרט נדמית מגוחכת, וגם אם רבים מהמהלכים העלילתיים צפויים, התבניתיות הז'אנרית והמהוקצעת של "מלח הארץ" עדיפה על היומרה הבוסרית של "מישהו לרוץ איתו". בכל מקרה, יש לקוות שהיבול המקומי הרב שצפוי בחודשים הקרובים יניב פירות בשלים יותר או לחילופין מפתיעים יותר בטעמם.

"מישהו לרוץ איתו", במאי: עודד דוידוף, ישראל, 2006, 118 דקות; "מלח הארץ", במאי: אורי ברבש, ישראל, 2006, 117 דקות