כחול-לבן אדום

הידיעה הנדלנ"ית החמה ביותר בשבועות האחרונים, שהסעירה את הקהילה העסקית הישראלית, הייתה הבשורה על כניסתה של החברה הישראלית פולאר נדל"ן לפרויקט ענקי בשנחאי, בהיקף של כ-700 מיליון דולר. הייחוד בעסקה הזו הוא השילוב יוצא-הדופן של כסף גדול, אטרקציה תיירותית ופיסה מרתקת של היסטוריה יהודית, שכן השטח הגדול המיועד לבנייה (200 אלף מ"ר עם זכויות בנייה המוערכות בכ-400 אלף מ"ר) מכיל את הרובע היהודי של שנחאי. רבים אינם יודעים שהיה בכלל רובע כזה בעיר, אבל רבים מהתיירים הישראלים והיהודים (ולא רק הם) בשנחאי לא מחמיצים את האטרקציה.

ראשיתה של הקהילה היהודית בשנחאי ביהודים ספרדים שהגיעו באמצע המאה ה-19 מקהיר, ממומבאי (בומביי) ומבגדד. המשפחות הבולטות היו ששון, כדורי וחרדון. הקהילה הקטנה הזו מנתה 1,700 איש ערב פרוץ מלחמת-העולם השנייה, ואלה בנו אימפריות כלכליות אשר הותירו כמה מן המבנים הבולטים בשנחאי. בתקופת מלחמת-העולם השנייה מנתה הקהילה היהודית בשנחאי כעשרת-אלפים יהודים, רובם רוסים שברחו מרוסיה. עוד 20 אלף הגיעו אחר-כך, כפליטי שואה. הקהילה המבוססת עזרה לפליטים אשר הגיעו חסרי כול.

יהודים וסינים נגד הכובש היפני

בשנחאי התוססת והאופנתית כבר לא רואים הרבה גמלאים לבושים בחליפות מאו כחולות, אבל בגן חואו-שאן הם חגים בתנועות זורמות של טאי צ'י סביב טבלת אבן אשר קושרת את גורל העם היהודי עם גורלה של שנחאי. טבלת האבן, שהוקמה לכבוד ביקורו של יצחק רבין בסין, מציינת את שנחאי ובמיוחד את שכונת הונקיו (Hong Kou), בעבר (Hong Kew) כמקום המקלט של יהודים רבים שנרדפו באירופה.

בשנות ה-40 נדרשו היפנים, שכבשו את שנחאי ב-1937, על-ידי בני-בריתם הנאצים, לרכז את כל היהודים הפליטים ב"אזור מתוחם בעבור פליטים חסרי מדינה". השכונה הפכה למעשה לגטו. אף שהיפנים היו בשנחאי כבר מ-1937, הם השתלטו על "הרובע הבינלאומי", שאליו השתייכה השכונה, רק אחרי ההפצצה על פרל הארבור. תושבי השכונה שגדלו בה זוכרים את השומר היפני שהיה אחראי לכניסתם וליציאתם של היהודים. הוא היה "קריזיונר", הם מספרים, ולעתים לא התיר לאנשים לצאת מהגטו לעבודה. יחד עם זאת כולם זכרו לו לטובה שהוא לא מנע מעולם את יציאת הילדים לבית-הספר. ייתכן שידם של היהודים האמידים, שהגיעו לשנחאי הרבה קודם לכן, היא שדאגה לכך שהיפנים יימנעו מלהציק ליהודים באופן מוגזם.

באזור ה"גטו", שהיה רק קצת גדול יותר מקילומטר רבוע, חיו היהודים לצדם של הסינים ביחסי שכנות טובה, כשהם חולקים את מחלות הטיפוס, את העוני המרוד ואת הפצצות בעלות-הברית, שגבו מחיר גם בקרב היהודים. אחת האגדות האורבניות שמסתובבות בשנחאי מספרת על יהודי שגדל בשכונה, שהגיע לביקור לפני כעשר שנים ונכנס לבקר בגן חואו-שאן, שבו נהג לשחק כילד. אחד הסינים שישב על הספסל קם לקראתו וקרא בשמו. התברר שבילדותם הם היו חברים. לפי הסיפור הוא אמר: "לפני שנתיים חלמתי שאתה בא לבקר, ומאז אני ממתין לך יום-יום". גם אם הסיפור אינו מדויק, הוא בוודאי יכול היה להיות נכון.

העיר שהצילה הכי הרבה יהודים

אחד האנשים שתרמו לכך שיהודים רבים הגיעו לשנחאי היה הקונסול הסיני ד"ר הו פנג שן, שישב בווינה בשנים 1938-9, והנפיק ויזות כניסה לשנחאי בניגוד להוראות הממונים עליו. על אף שלא נדרשו אשרות כדי להיכנס לשנחאי, הן היו הכרחיות ליהודים שביקשו לעזוב את גרמניה הנאצית. שנחאי הייתה המקום היחיד בעולם שאליו ניתן היה להיכנס ללא ויזה, וכך הגיעו אליה גם כמה מאות יהודים שזכו לוויזות מהקונסול היפני צ'יונה סוגיהארה שישב בקובנה שבליטא.

בין הפליטים היהודים שהגיעו לשנחאי היו 400 חסידי מיר, שהמשיכו את פעילותם בבית-הכנסת "בית אהרון", שהיה ריק באותה עת, והכיל באורח קסום בדיוק 400 מקומות. זרח ורהפטיג, יוסף תקוע ושאול אייזנברג היו גם הם בין הפליטים. בשכונה עדיין חיים כמה ילדים מעורבים של יהודים שנישאו לסיניות מקומיות. רוב הקהילה עלתה למדינת ישראל עם הקמתה. אל השכונה הגיעו יהודים רבים מאוסטריה, והיו שכינו את המקום "וינה הקטנה". בין הפליטים היו רופאים אשר עבדו בבית-החולים שבשכונה.

פולאר נדל"ן מצהירה כי בכוונתה לשמר אתרים היסטוריים, ובהם בית-הכנסת "אוהל משה" ומבני-ציבור נוספים, בהתאם לתוכנית-אב של עיריית שנחאי לפיתוח הרובע. אולי חשוב לציין שגם תוכנית זו התקבלה עקב פעילותם הנרחבת של יהודים יוצאי סין אל מול רשויות עיריית שנחאי, במטרה לגרום לממשל המוניציפלי להכריז על אזור הונג-קיו כראוי לשימור. במקביל פתחו יוצאי סין בשתדלנות אל מול רשויות אונסק"ו, כדי שיכריזו על השכונה כעל אתר שימור עולמי (World Heritage Site), אולי כדי להבטיח שלא יהיו תלויים ברצונה הטוב של עיריית שנחאי.

הטיעונים לשימור האזור נשענים לא רק על מאפייניה הקולוניאליים של השכונה ועל בית-הכנסת "אוהל משה" (שבינינו, אינו מרשים במיוחד מבחינה ארכיטקטונית), אלא גם על כך שניתן לראות בשכונה סמל לחיים בדו-קיום בין עמים ודתות. היהודים חיו יחד עם הסינים בהרמוניה, ושנחאי - מכל ערי העולם - הצילה הכי הרבה יהודים, וקיבלה אותם בסובלנות ובאהדה.

בית-הכנסת "אוהל משה" נבנה ב-1927, כדי לשרת את היהודים "הרוסים הלבנים" שברחו מהפרעות ומהמהפכה הקומוניסטית ברוסיה. הג'וינט היהודי שלח מארצות-הברית ב-1938 אנשים שהקימו משרדים ב"אוהל משה" כדי לעזור לפליטים. בקומה הראשונה של בית-הכנסת היה בית-מדרש, ובו למדו הילדים תורה. היו מאפיות יהודיות, משחטת בשר כשרה, ואפילו תיאטרון יהודי. בשנים אלה, שנות ה-40, מנתה יהדות שנחאי 30 אלף איש, והקהילה ייסדה שבעה בתי-כנסת, ארבעה בתי-קברות ובית-ספר יהודי, שמומן על-ידי הנדבן הוראס כדורי. בית משפחת כדורי, שזכה לשם "בית השיש הגדול" הפך אחרי עליית הקומוניסטים למרכז תרבות ואמנויות לילדים, וכונה "ארמון הילדים". הקשר שבין משפחת כדורי לבין מוסדות החינוך נמשך אם כן גם בסין של היום.

בית-הכנסת במעוז הקומוניזם

וואנג פה ליאנג בן ה-85 מבלה את ימיו ב"אוהל משה" כבר שנים רבות. בהתלהבות חסרת-מעצורים הוא שש לספר, לכל מי שנאות להתמסר לו, על אודות השכונה שבה גדל. בצעירותו עבד בעבור בית-קפה יהודי ברובע הצרפתי, שם עבדו יהודים "רוסים לבנים", וב-1949, כאשר עזבו רוב יהודי שנחאי, רכש בית של משפחה יהודית, שבו הוא גר עד היום. הנושא היהודי קרוב ללבו, והוא מקדם אותו במשך שנים רבות. במרץ קפיצי הוא יוצא לתור את השכונה ולהסביר על-אודות המבנים השונים. ממשלת סין אינה מתירה תפילה בבית-הכנסת, אולם פעילותו של וואנג פה ליאנג, המנוף שהפעילה הקונסוליה האמריקנית ומסירותם של יהודים יוצאי סין, איפשרו את הפיכת המקום למוזיאון שמשמר את ההיסטוריה של הקהילה ומספק מידע בנושא למבקרים.

דמי-הכניסה למוזיאון "אוהל משה" הם הגבוהים ביותר בעבור מוזיאון כלשהו בסין, מה גם שהמוצגים שבו הם הדלים ביותר בסין. את המחיר קבעה המדינה, והוא כנראה משקף את הדימוי של יהודים בסין: חכמים, עשירים ומוכשרים בטיפוח קשרים. לשיטתם, רק מי שמצליח כל-כך יכול להרשות לעצמו דמי-כניסה בגובה 50 יואן (כ-25 שקל).

המקום זוכה לא רק לתחזוקה, אלא גם לתוספת של מוצגים שונים מעת לעת. לאחרונה הובאו למקום מספר מצבות יהודיות. בכפר שבו התגלו הן שימשו כאבני מדרכה, כקרש-כביסה, כסיפים לבתים, ואפילו לכיסוי הביוב. הקהילה היהודית התארגנה לרכישה של כמה שיותר מאבני המצבה האלה, וכן העלתה לרשת האינטרנט אתר שבו יכולות משפחות לחפש מידע על-אודות מצבות קרוביהן (www.shanghaijewishmemorial.com).

בהתערבות הממשל האמריקני, ולכבוד ביקורו של ביל קלינטון בסין ב-1998, שיפצה עיריית שנחאי בית-כנסת אחר, מפואר פי כמה, שנמצא מחוץ לשכונה. בית-הכנסת "אוהל רחל", שמצוי ברובע הצרפתי, סמוך לבתי יהודים אמידים נוספים כמו משפחות אברהמס וטואג. בית-הכנסת נבנה על-ידי יעקב ששון ב-1920 לזכר אשתו רחל, כבית-הכנסת הגדול ביותר באסיה. הוא נועד להכיל 700 מתפללים, מספר היהודים בשנחאי באותו זמן. במתחם היו גם מקווה ובית-ספר יהודי. "אוהל רחל" משמש כיום כחלק מהמתחם של נציבות החינוך של שנחאי.

ארבע פעמים בשנה מגישה הקהילה היהודית של שנחאי בקשה להשתמש בבית-הכנסת. הבקשה תמיד מתקבלת, אולם האישור אינו קבוע, והם אינם יכולים להחשיב את המקום לבית-הכנסת שלהם. כדי לקיים התכנסויות יומיומיות לתפילה, הקהילה שוכרת אולם מה"שנחאי סנטר", מבנה מרשים שכולל את מלון ריץ. בקומת הרחוב שלו יש סופרמרקט ובו בשר ומוצרי מזון כשרים. משרדי הקהילה היהודית יושבים בתוך ה"שנחאי סנטר", שצופה לעבר מרכז התערוכות של שנחאי, שנבנה על-ידי הרוסים בשנות ה-50. ותיקי שנחאי עוד מכנים את המקום "גני חרדון", על-שם משפחת חרדון עתירת הממון, שבבעלותה היו כ-40% מהנכסים שברחוב נאנג'ין, שכונה "רחוב הזהב של סין". על אף שחרדון בנה את "בית אהרון" (ששימש את חסידי מיר) לאחר שחלם חלום, הוא לא היה חבר קרוב בקהילה היהודית, ואף נישא לאירואסיאתית (סינית למחצה). יחד הם אימצו 20 יתומים, ואיתם חיו באחוזה ענקית בלב שנחאי, שהשתרעה על כל שטח מרכז התערוכות של היום. כיום, עם הגידול המהיר במספר היהודים שמגיעים לסין מדי שנה, עולה ופורחת בשנחאי קהילה יהודית חדשה, הנשענת על עבר עשיר ועושה מאמצים לשמר אותו. "