קללת סופרמן

אי אפשר לדבר על המיתולוגיה של "סופרמן" מבלי להכיר את ג'רי סיגל וג'ו שוסטר, זוג הנערים היהודים שבראו את גיבור-העל בחוברות הקומיקס של שנות ה-30, ובתמורה הוא הרס את חייהם

הערב עולה על המסכים הסרט החמישי והמדובר מאוד בסדרת הסרטים על גיבור העל האולטימטיבי סופרמן, אולי הדמות המפורסמת והמצליחה ביותר של המאה העשרים, וזו שהודות לה נוצרה תעשיית הקומיקס האמריקנית כפי שאנו מכירים אותה היום, ובייחוד ז'אנר סיפורי גיבורי העל ששולט בתעשייה זאת.

אבל מאחורי גיבור הקומיקס הנצחי, שנשבע להילחם עבור "האמת והצדק ואורח-החיים האמריקני", עומד סיפור אפל למדי שגם ממנו אפשר ללמוד משהו על השיטה האמריקנית. במרכזו עומדים שני יוצריו של סופרמן, יהודים צעירים מאוהיו שהיו חובבים אדוקים של סיפורי מדע בדיוני: ג'רי סיגל, שכתב את סיפורי סופרמן וג'ו שוסטר, שצייר אותם. הם האנשים שחשבו ראשונים על הרעיון החדשני דאז, של גיבור בעל כוחות-על כדמות מרכזית בסיפורי קומיקס, בחוברות קומיקס שעשו אז את צעדיהם הראשונים והלא בטוחים כמדיום חדש. סיגל ושוסטר יצרו את הדמות לראשונה ב-1933, ואז במשך חמש שנים ניסו ללא הצלחה למצוא מוציא לאור. אך איש לא האמין שדמות של חייזר בעל כוחות-על תוכל לעניין מישהו.

הדמות של סופרמן התפרסמה לראשונה בידי חברה קטנה רק ב-1938 והפכה למכונת כסף עבור המוציא לאור, חברת "די.סי קומיקס". חברה זאת הפכה הודות לסופרמן (ודמות נוספת אחריו, "באטמן") לחברת הענק של עולם הקומיקס הצעיר. סופרמן הופיע בסרטים מצוירים, בתסכיתי רדיו ובסדרות קולנוע בהמשכים. הוא היה בכל מקום תופעת המדיה הגדולה ביותר של זמנו, ונשאר תופעה עד עצם היום הזה, כמעט שבעים שנה לאחר הופעתו הראשונה.

סיגל ושוסטר הפכו לאנשים ידועים, אך קיבלו שכר רגיל של שכירים בחברה. השניים כמעט לא ראו פרוטה מהרווחים העצומים שהביא סופרמן לבעלי החברה, זאת בגלל חוזה דרקוני שהשניים חתמו עליו מבלי דעת, שמסר את כל הזכויות על הדמות לידי המוציא לאור ולמעשה נישל אותם מזכויות יוצרים. שהרי בעת החתימה איש לא העלה על דעתו לאיזו הצלחה עצומה וגלובאלית יזכה סופרמן.

לאחר עשר שנים של עבודה, הם העזו לדרוש חלק נכבד יותר, ומי שלא נענו תבעו את החברה. אבל סיגל ושוסטר שלא יכלו להתמודד עם עורכי הדין של חברת "די.סי" העשירה והפסידו במשפט. השופט קבע שהם יצרו את סופרמן באופן מיוחד עבור החברה במסגרת חוזה כשכירים. זאת הייתה החלטה שגויה לחלוטין, שכן השניים יכלו להראות שהם יצרו אתה דמות כבר ב-1933, חמש שנים לפני הפרסום של החוברת הראשונה. ואכן, השניים ערערו וזכו. אבל זה לא עזר להם. הם פוטרו מיד לאחר ההפסד במשפט, ולמעשה סולקו מכל קשר עם הדמות שאותה יצרו.

ב-1959, סיגל, שהתקשה למצוא פרנסה מכניסה, הוחזר לעבודה בחברת "די.סי" ככותב סופרמן, אך רק לאחר שהתחייב חגיגית לראשי החברה שהוא יכחיש מעתה ואילך שהוא היה אחד היוצרים של סופרמן. כל הסיפורים שכתב על סופרמן הופיעו כעת ללא קרדיט. סיגל הפך לאדם ממורמר ושבור, שנאלץ לראות כיצד הדמות שיצר הפך לידועה בכל העולם ומקור לרווחים במיליארדי דולרים, שהוא, סיגל, לא ראה מהם סנט. אפילו שמו נמחק לחלוטין מהתודעה של כל אותם מיליונים שהכירו ואהבו את הדמות שיצר. לבסוף עזב את החברה סופית.

ב-1975 פרסם סיגל מכתב בכלי תקשורת שונים, ובו תקף בארסיות את המוציאים לאור של סופרמן, שכפי שכתב הרסו את חייו במודע. הוא כתב: "המו"לים של סופרמן רצחו את ימי, הרגו את לילותיי, חנקו את אושרי והרסו את הקריירה שלי. סופרמן אמור לסמל את הצדק ואת האמת, אבל הוא הפך לכלי בידי כוחות הרשע של התאגידים". הוא קרא לקוראים לנטוש את הדמות שאינה מייצגת את הצדק, האמת ואת "אורח החיים האמריקני", ומשמשת רק ככלי לעשיית כסף.

סיגל סיים את המכתב בהטלת קללה, פשוטו כמשמעו, על הדמות של סופרמן ועל החברה שמאחוריה. זהו, מן הסתם, המקור לסיפורי "קללת סופרמן" הנפוצים כיום, בעיקר בשל אסונות שונים שקרו לשחקנים שהיו קשורים עם הדמות, כמו ג'ורג' ריבס, שגילם את סופרמן בסדרת טלוויזיה בשנות החמישים, שנסיבות מותו עלומות, או כריסטופר ריב, שגילם את סופרמן בסרטי הקולנוע, שהפך כתוצאה מתאונת רכיבה לנכה ומת בגיל צעיר. האם הם היו הנפגעים מקללתו של סיגל? על כל פנים, עד כמה שידוע, למנהלים ולמו"לים של סופרמן שאליהם כוונה הקללה ישירות לא אירע שום דבר מיוחד.

סיגל הבין שכבר אין לו סיבה לפנות אל בתי המשפט האמריקניים, שרק ייפסקו לטובת חברת די.סי. הוא הבין שנותר לו לפנות רק אל כלי התקשורת והציבור, בתקווה לגרום לנזק כה רב לתדמיתה של די.סי ולמותג שלה, עד שהיא תסכים להתדיין עימו. אל המאבק שלו הצטרפו יוצרי קומיקס מודרניים ידועים כמו ניל אדמס, שאף צייר תמונה מיוחדת של סופרמן עף באוויר כשהוא נושא בזרועותיו את יוצריו הזקנים והחולים, סיגל ושוסטר, באופן ברור מאוד.

החברה סירבה בתחילה להגיב לפניות התקשורת, אולם בתוך זמן קצר התברר לה שהיא עומדת לפני אסון תקשורתי חסר-תקדים. המאבק גרם נזק עצום לתדמיתה של חברת הקומיקס, שהתפרנסה מדמותו של סופרמן כמגן הטוב, הצדק והחלש. והנזק היה אף עלול היה להיות גדול יותר, שכן בדיוק אז תוכנן סרט סופרמן הראשון בכיכובו של כריסטופר ריב, שהכל ציפו (וצדקו) שייהפך להצלחה גדולה. מאבקו של סיגל עלול היה לחסל את הסרט ואת סיכוייו בקופות.

לבסוף, די.סי (וליתר דיוק, חברת האם שלה, "וורנר") הסכימה בהחלטה תקדימית לשלם לסיגל ושוסטר פנסיה קטנה לכל ימי חייהם בסך של 20 אלף דולר לשנה (וגם לשלם עבור הוצאותיהם הרפואיות והמשפטיות), ולהחזיר להם את הקרדיט כיוצרי דמותו של סופרמן. בכך השתתקה חזית המאבק על סופרמן, עד למותם של שוסטר ב-1992 וסיגל ב-1996. אבל המאבק לא הסתיים לנצח. ב-1999, שלוש שנים לאחר מותו סיגל, הצליחו בני משפחתו ובראשם אשתו (ששנים רבות מאוד קודם לכן שימשה כמודל לדמותה של העיתונאית לויס ליין) להשיג לבסוף חלק מהשליטה על הדמות של סופרמן הודות לשינויים שונים בחוק זכויות היוצרים בארה"ב, שקבע, בין השאר, שזכויות על דמות ספרותית יחזרו ליוצריה וליורשיהם לאחר 61 שנים. כעת, הם היו אמורים לקבל באופן קבוע מחצית מכלל מהרווחים, מכל אחד מגלגוליה השונים של הדמות שנוצרה בידי סיגל ושוסטר, ובכל תחום מדיה. אבל כמובן שהדברים אינם פשוטים כל כך. די.סי ותאגיד וורנר שמאחוריה אינם מוכנים לוותר על היקף עצום כל כך של רווחים, וסדרת המאבקים המשפטיים נמשכים במלוא עוזם.

הסכסוך רק צבר תאוצה בחודשים האחרונים, כשבאפריל 2006 קבע בית משפט, שכל הזכויות על הדמות של "סופר בוי", הלא הוא סופרמן כנער, אכן שייכים לבני משפחת סיגל ולא לחברת די.סי. כפועל יוצא הם זכאים כעת לקבל את הרווחים על סדרת הטלוויזיה "סמלוויל", שעוסקת בסופרמן כנער. חברת וורנר מתכוונת לערער, והמאבק האין-סופי על הצדק סביב סופרמן יימשך, אולי עוד שנים רבות.

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988