נצרת, בחזרה לתחתית

"ממאה אחוז תפוסה לאפס אחוז תפוסה. ממש כמו בשנת 2000" אומר דוחול ספאדי, שף ובעלים של מסעדת דיאנא, אחת המסעדות המרתקות ביותר בארץ והנציגה הקולינרית המוכרת ביותר של נצרת. בימים כתיקונם מציעה נצרת לתייר המזדמן לא רק טיול מרהיב אל מארג היסטורי סבוך בן אלפי שנים. הרחובות הצרים, שנבנו על פי צו התקופה העות'מנית (כלומר ראויים למעבר חמור) מציעים גם מפגש עם המטבח הערבי של מה שכונה פעם, לפני היות הגבולות, "סוריה הגדולה" - אזור סוריה, לבנון ופלשתינה - וחומרי הגלם שלו: שמן זית, לימון, שום, בשר טלה, חצילים, ירקות טריים ושפע של עשבי בר. אבל המזרח התיכון מאפשר רק מעט מאוד ימים כתיקונם.

מאז תחילת הלחימה בצפון ירדה התפוסה במסעדות נצרת בשבעים אחוז. הקטיושה שהרגה את האחים רביע ומחמוד עבד טלוזי הותירה אותן תוך יום שוממות לחלוטין. נצרת לא הפכה לעיר רפאים, בדומה לצפת, קרית שמונה או ראש פינה. נדמה שהתושבים המקומיים השתכנעו מהתנצלותו של נסראללה והם מסתובבים ללא פחד ברחובות, אבל התיירים הזרים והיהודים נעלמו לחלוטין. והתיירות במקום לא יכולה לחיות רק מהקהל המקומי. לחלקם הגדול אין את האמצעים, רובם עסוקים עכשיו בזיפזופ בין ערוץ 2 לאל ג'זירה. למי יש מצב רוח לצאת.

חבל הצימרים והמסעדות הצפוני שומם כולו. נצרת איננה היחידה: איש אינו רוצה לחרף את נפשו בשביל קבאב, ויהא זה אפילו הקבאב המושלם של דוחול ספאדי. אבל בלב הנצרתים חקוקה עדיין הטראומה הטרייה של שנת 2000 והעובדה שהמשבר הנוכחי, שאיש אינו רואה את סופו, קטע באחת את תהליך ההתאוששות האיטי שארך שש שנים תמימות.

חגיגות המילניום

שנת 2000 הייתה שנה של תקוות גדולות להרבה אנשים. חגיגות המילניום עוררו תקוות בדמות אלפי תיירים שיפקדו את המקום שבו החלה הספירה לאחור לפני אלפיים שנה. אפילו האפיפיור שם פעמיו לארץ הקודש. בעיר נצרת החלו ההכנות חמש שנים לפני המועד המיוחל. סוחרי השוק פונו מהעיר העתיקה לשיפוץ שארך שנים מייגעות וכמעט חיסל את קצב החיים הטבעי של עיר עתיקה שהתקיימה במשך אלפי שנים, ושגם על יופיו האסתטי אפשר להתווכח. השוק של נצרת מעולם לא התאושש מאותו שיפוץ. הסוחרים נאלצו למצוא להם מקומות פרנסה אחרים ומרבית החנויות בסמטאות המתפתלות מהרחוב הראשי עומדות ריקות עד עצם היום הזה.

האינתיפאדה שפרצה בסוף אותה שנה הייתה מהלומה כמעט ניצחת לעיר שמשך שנים סבלה משיעור עוני גבוה, ולמרות שיש בה אתרים שיש בהם חשיבות עצומה לשלוש הדתות הגדולות, הוזנחה על ידי השלטונות. אולי בגלל היחס האמביוולנטי של הממסד הישראלי לאחד המקומות המסמלים יותר מכל את הולדת הנצרות.

התיירות הזרה נעלמה כליל. המהומות שפרצו בעיר באוקטובר 2000 גרמו לתיירים היהודים להדיר את רגליהם מהעיר למשך שלוש שנים. יהודים לא נכנסו לערים ולכפרים ערביים במשך זמן ארוך מאד, אבל נדמה שהעונש שהוטל על נצרת היה חמור במיוחד. המסעדות ואתרי התיירות שששרדו הרכינו ראש וניצלו עתודות אישיות במאבק ההישרדות.

רנסנס עות'מני

החל מ-2003, במקביל לניצני ההתאוששות הכלכליים המהוססים בארץ כולה, החלו להפתח בעיר מקומות חדשים שפנו תחילה בעיקר לקהל המקומי, והחלו לגאול משיממונם גם את אחד האוצרות הגדולים ביותר של העיר נצרת - הארמונות המפוארים שנבנו בעיר במאה ה-19 והפכו עם השנים לבתי יונים מוזנחים, נטושים ומלאי קורי עכביש.

שלהי התקופה העות'מנית היתה תור הזהב של העיר נצרת. חולשת הממלכה המתפוררת הותירה מקום לכניסת המדינות האירופאיות לזירה, ואלו נכנסו אליה כדי לבנות בארץ הקודש מוסדות ולרכוש בה נכסים. בעקבות תנופת הבנייה וההשקעות הכלכליות האדירות בעיר שבה חי ישו פרחה הכלכלה הנצרתית. לצד הנוצרים שזרמו לעיר בלטה גם אליטה מוסלמית שהתעשרה בזכות קשרים עם השלטון והחזיקה קרקעות רבות. הבולטות מבין המשפחות האלה היו משפחת דהאר, צאצאיו של השליט הפלשתיני המפורסם דהאר עומאר שאחד מבניו נשאר בנצרת; משפחת פאהום, שמנהלת עד עצם היום הזה את המסגד הלבן מטעם הוואקף; ומשפחת עונאללה. ברובע המוסלמי נבנו בתים רחבי מידות ומרובי קומות, שהכילו חצרות פנימיות שניטעו בהם בוסתנים פורחים, מרפסות מקושתות והיפה מכל - ציורי תקרה מרהיבים שצוירו על יד אמנים מקומיים או לבנוניים.

דהאר זידאני, אינטלקטואל ירושלמי-נצרתי ונצר בן שבעה דורות לדהאר עומר, קנה מחדש את בית המשפחה וחשף בו בשיפוץ איטי ויפהפה את תווי הבית הערבי האריסטוקרטי. בקומה התחתונה הוא פתח בינואר 2003 את אל רידא, בית קפה-מסעדה מקסים - מרוהט בשטיחים ססגוניים, כלי נגינה התלויים על הקירות ושולחנות עץ כבדים - שהפך למרכז תרבותי ער שנערכים בו גם ערבי מוזיקה וספרות. התפריט הגדול פונה אל הקהל הערבי והיהודי ומציע מנות ערביות מסורתיות, לצד מנות באוריינטציה מערבית שאותן מעדיף הקהל המקומי. בשנתיים שלאחר מכן באו בעקבותיו גם מסעדת תשרין ומסעדות ובתי קפה נוספים.

במאי 2005 שיפץ מעוז ינון את בית סוחר הקרקעות פאוזי עאזר ופתח בו גסט האוס יפהפה בסגנון המקובל בחו"ל. כניסתו של היזם הצעיר והנמרץ הזה ללב העיר העתיקה עוררה גם קולות שטענו נגד השכרת המבנים העתיקים ליהודים, הטראומה של מכירת הקרקעות ליהודים היא עדיין פצע כואב בלב רבים, אבל בעיקר גרמה לרבים אחרים להבין את הפוטנציאל התיירותי האדיר הטמון בעיר ובמבניה העתיקים. הפונדק הזה הפך תוך שנה בלבד להצלחה מסחררת שמשכה אליה תיירים מקומיים וזרים, חלקם מטיילים על תוואי שביל ישראל הסמוך, שסוף סוף לא רק חלפו בעיר אלא גם שהו בה.

ההתאוששות הזו הגיעה לשיאה בחצי הראשון של 2006. מי שהסתובב בעיר בחודשים האחרונים ראה בה מחזות שכמותם לא נראו בה כבר שנים רבות: אוטובוסים של תיירים שפרקו מאות חמושי מצלמות ברחבת כנסיית הבשורה; בליל של קולות דוברי אנגלית, צרפתית, יפנית ועברית שעלו מן הסמטאות העתיקות ומסעדות עמוסות והומות אדם. תחושה של אופטימיות מופלאה השתלטה על העיר והובילה גם אחרים לרקום תכניות, לשכור ולשפץ בתים עתיקים ולתכנן את האטרקציות התיירותיות הבאות.

הכל מהתחלה

מסעדה ריקה היא דבר עצוב. לא מדובר רק בכסאות המיותמים מאדם, בעל הבית הממתין לשווא לאורחים וחומרי הגלם המיותמים במטבח. מאחורי כל מסעדה כזו יש תקוות גדולות שמתנפצות, משפחות שלמות שתלויות בה לפרנסתן ומערך כלכלי שברירי ועדין של ספקים ואנשי שירותים שתלויים בה אף הם.

דוחול יושב בפנים עצובות במסעדה הריקה ותוהה כיצד לחלק את משמרות השבוע באופן שווה בין כל העובדים. מעוז יושב בגסט האוס הסגור ומתלבט האם לנצל את ההזדמנות הכפויה ולהשקיע כספים בשיפוץ שתוכנן רגע לפני המשבר. קשה לו לוותר על החזון של אלפי תיירים המטיילים בשביל ישראל, אבל אין תעודות ביטחון במזרח התיכון. גם אם המשבר הנוכחי יגמר במהרה, בכל רגע נתון יכול הגלגל לשוב ולהתהפך לו. פתאום מתפלק לו איזה זוג פולנים הוזים לפונדק. מעוז ואני מפחדים לשאול אותם אם שמעו על המצב. בכל זאת קצת פרנסה.

האנשים של נצרת קצת עייפים ומיואשים מהמאבק. לא משנה כרגע מי אשם או לא אשם במלחמה. הם עייפים מהגלגל החוזר הזה של אירועים שאין עליהם שליטה, שמרחיקים אותם שוב ושוב מאשליית הנורמליזציה. הם יודעים שהפעם הם לא לבד. שכל הצפון יאלץ לבנות מחדש את אמון התיירים ביום שלאחר הלחימה. אבל לא לכל העסקים התיירותיים יש את אורך הרוח הכלכלי הנדרש, ובניית האמון הזה לא מתרחשת בן יום, גם אם הדי התותחים נפסקים בן רגע. מי כמו אנשי נצרת יודע.