עשן סמיך אופף את הלנה

התערוכות של אלי פטל ואדם רבינוביץ בביתן הלנה רובינשטיין היא מפגן כוח מרהיב ואינטליגנטי של שני אמנים ישראלים מובילים, אבל ההצגה המשותפת דווקא מחלישה אותן

לכאורה, התערוכה המשותפת של אלי פטל ("הטבע המקורי") ושל אדם רבינוביץ ("תרדמון") אמורה להיות לכל הדעות ובכל הקולות שובר הקופות המדובר של הקיץ, פגיעה ישירה במגדל השן, ההבטחה שהנה הוגשמה במלוא תפארתה. ראשית המיקום, הבשורה על פי פטל ורבינוביץ מובאת בחלל הנחשק ביותר שיש בקרבנו - מוזיאון תל אביב, ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו, קוביה ברחוב תרס"ט שהפכה בשנים האחרונות, בלית ברירה, למקום התצוגה היחיד בארץ תל אביב שיכול לאכלס חתרנות גלויה ומכובדות מקסימלית תחת קורת גג אחת (ע"ע מקרה סיגלית לנדאו, "הפתרון האינסופי", 2005). שנית, צמד האמנים הצעירים והמשובחים סומנו כבר בלימודיהם בבצלאל כמובילי הדור החדש באמנות הישראלית, ומשם קצרה היתה הדרך להכלל בשורת האמנים של גלריה דביר הותיקה ולהציג בחו"ל. גם לצלע השלישית - אוצר התערוכה אורי דסאו, יצא מוניטין כפרסונה משפיעה וכאוצר שמרכיב תערוכות אינטלקטואליות, סבוכות, ומפוכחות משהו.

הקשר ההדוק בין השלושה לא החל מהתערוכה הנוכחית - פטל ורבינוביץ כבר הציגו בתערוכה משותפת ("חצי פנסיון", 2004) בשלוחה היפואית של גלריה דביר, יחד גם הציגו בשתי תערוכות קבוצתיות שאצר דסאו ("חזרת", גלריה גבעון. "נחשו מי מת?" גלריה דביר), כל זאת תחת חיפוי טקסטואלי מסיבי של מגזין סטודיו לאמנות.

בקומה הראשונה של הלנה וגם בזאת שמתחתיה תחם פטל מעין שלושה חללים נפרדים באמצעות קרטונים חומים וגבוהים המשמשים כקירות עליהם תלויים הציורים. למרות השוני הדק בין ששת הביתנים - בזה יש קיר נסתר, באחר תומכות, בשני קיר ריק, בשלישי חור ובאמצעו ציור - ניכר שההבדלים המשמעותים באים לידי ביטוי בבחינת אופי הדימויים ואיכות הציורים. החלוקה היא לתאים כמעט אוטונומים, מצבי צבירה ציוריים שונים, מודלים הנדחסים לסך כולל המאזכר את שפת ירידי האמנות הבינלאומית הצוברים תאוצה בשנים האחרונות - שוק האיכות הסלקטיבי שתובע את היותו ה"טבע המקורי" לכל מחיר ושם.

בתוך המערך המפורז שבנה פטל, משקלו הסגולי של הציור הבודד מפורק ונטמע מחדש בהקשר שסטה מעט, וחוזר חלילה. כלומר, הציורים הרבים והשונים שצייר פטל היו אמורים להיתלות באופן הכי מחמיא להם - על קירות לבנים, תחת אור מלטף ובגובה העיניים - כדי שישמרו על ההילה המתלווה למעמדם האיקונוגרפי וכדי שתתאפשר קריאה ללא הפרעות. תחת זאת עושה פטל מהלך אמיץ. הוא חושף את קרביו בכך שהוא "שופך" כנראה את כל הציורים שהיו לו בסטודיו ומרכיב אותם בנקודות שונות, בחלל חשוך שמלכתחילה כבר איבד את הזהות האיתנה שלו. אולי כדי לערער את מעמדו של החלל, או של הציור או אפילו את מה שקרוי האמן אלי פטל? או שמא זו רק הסחת דעת, מארב.

ב"תרדמון" של אדם רבינוביץ, האור היחיד שנראה לעין מוקרן מהעבודות עצמן, מה שמשאיר הרבה מאוד חושך בקומה השנייה. העבודה המרכזית היא פסלון של קוף קטן עם פרצוף שלדי שיושב על סף חלון של חלל שכביכול נפער בקיר. מדי כמה רגעים, כשהוא חש במבקר מתקרב, מפנה הקוף את מבטו אל מחוצה לחדר הפנימי עליו הוא שומר, שוב ושוב. בתוך אותו חדר כחול תלוי כדור לבן מרחף לו בינות עננת עשן. בשתי העבודות האחרות מופיעים כדורים דומים, קטנים יותר, כאילו מרחפים באוויר מעל לגריד מרובע, ללא הקוף אבל עם העשן.

רבינוביץ ממשיך כהרגלו את העיסוק בפירוטכניקה פשוטה ואפקטיבית, צמצום פני השטח לטובת אטמוספירה פורנוגרפית. אולם ב"תרדמון" הוא מהלך על חבל דק מאוד, שקוף עד כדי קיטש ניאוני מרגש ומעורר השתאות - ומתחתיו פרושה לה רשת הצלה של אפקטים, טריקים של אשליה קולנועית וניואנסים של מוצגים במוזיאון מדע. אולי לא במקרה מוצגת בקומה השלישית והאחרונה התערוכה - אירוסים, נרקיסים, פרפרים. כלי הזכוכית של אמיל גאלה - שיא הפליאה ממלאכת היד משתקפת דרך עשרות ואזות מרהיבות ונוצצות, פטישיזם רהבתני ומיותר שמכניס את הטבע המקורי של התרדמון לפרופורציות הנכונות, להנחת היסוד שהכנות והתשוקה של שני האמנים ביחס ליצירתם ברורה מאליה ולא ניתנת לערעור, למרות ובגלל העשן הרב והסמיך שאופף את הלנה.

אז למה לכאורה? משום ששתי התערוכות יחד מחלישות אחת את השניה - במעלה המדרגות המוחשכות הלנה מאבדת מיופיה. השפה החזותית של פטל "המודרכת על ידי עיסוק מושגי בשאלות של ניידות חברתית ומעמדית", כפי שמעיד דסאו בטקסט, סותרת את התפיסה הנוקשית משהו והרמטית של רבינוביץ. האירוניה והצחוק המתגלגל עובדים מצוין לחוד, ולא יחד במקרה זה. המאמץ הגדול שניכר בכל אחת מין התערוכות מכפיל את עצמו ומתעצם לחרב פיפיות. "

אלי פטל, "הטבע המקורי". אדם רבינוביץ, "תרדמון". אוצר: אורי דסאו. ביתן הלנה רובינשטיין.