לוקחים אישית את הדירה

מעודדים מפסקי הדין הרבים, בהם מתחו בתי משפט שונים ביקורת על התנהלותו של בנק זה או אחר, וקבעו שהוא לא עמד בחובות המוגברות של נאמנות ושל תום-לב, המוטלות עליו, מרבים חייבים לנסות ולחמוק מחובותיהם לבנקים באמצעות העלאת טענות שכאלה. לא תמיד הדבר צולח בידיהם. מודע, ככל הנראה, ל"אופנה" הנזכרת, ומתוך רצון להבהיר ששיטה זו פסולה, קבע שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, יוסף שפירא, כי הוא דוחה את תביעתה של רות טורג'מן-לחמי "בשתי ידיים".

טורג'מן-לחמי היא בת זוגו של ברנרד לחמי מזה כ-37 שנים. השניים נישאו בצרפת והתגוררו בה יחדיו משך שנים רבות. בשנת 1992, בעודם מתגוררים בצרפת, חתם הבעל על הסכם לרכישת דירה בירושלים, וזו נרשמה על-שמו בספרי המקרקעין. במקביל משכן הבעל את זכויותיו בדירה לטובת בנק דיסקונט, וזאת להבטחת כל סכומי הכסף, המגיעים ושיגיעו ממנו לבנק, ללא הגבלה בסכום. מספר שנים לאחר מכן הוסיף הבעל ומשכן את זכויותיו בדירה לטובת הבנק להבטחת סכומי כסף, שלהם יהיה הבנק זכאי מחברות שבבעלותו.

בית בהרצליה פיתוח

בשנת 1998 עלו בני הזוג ארצה ביחד עם משפחתם, אך לא מימשו את זכותם על-פי חוק השבות, ולא קיבלו אזרחות ישראלית. בשנת 1999 הם רכשו בית בהרצליה פיתוח, והזכויות בו נרשמו בספרי המקרקעין על-שם שניהם. בינתיים הסתבכו עסקיו של הבעל והוא נכנס לחובות שונים, עד שננקטו נגדו הליכים שונים, לרבות הליכי פשיטת רגל, שעודם מתנהלים. בשנת 2004 הגישה האישה, נגד הבעל, תביעה לסעד הצהרתי, שלפיו היא בעלת מחצית מן הזכויות בדירה בירושלים, הרשומה רק על-שם בעלה. בתביעה זו ניתן פסק דין מוסכם, בו נקבע שזה אכן המצב. זמן קצר לאחר מכן עזב הבעל את ישראל (הבנק טען שהוא נמלט מאימת נושיו) ומאז הוא לא שב אליה.

או אז הגישה האישה את התביעה, בה היא ביקשה כי יוצהר, כי השעבודים, הרשומים על זכויותיו של בעלה בדירה חלים על מחציתן בלבד, לאור החלת חזקת השיתוף בינה לבין בעלה, שלפיה היא זכאית להירשם כבעלת מחצית מן הזכויות בה. את תביעתה היא סמכה על פסק הדין המוסכם. היא טענה, שהזכויות נרשמו רק על-שם הבעל מטעמי נוחות, שעה שהיא נעדרה מישראל, ושהיא השתתפה במימון הרכישה.

"דין התביעה להדחות בשתי ידיים", פתח השופט שפירא את דיונו, והוסיף וקבע, כי "עולה מן הראיות, שהתובעת ובעלה יצרו ביניהם הפרדה רכושית בכל הנוגע לדירה". שפירא לא ייחס רצינות רבה מדי לפסק הדין, שניתן בהסכמה ושבו הצהיר בית המשפט, כי האישה זכאית למחצית מזכויות הבעל בדירה. הטעם להתייחסותו זו היה נעוץ, בין היתר, בכך, שאף כי למראית עין היה מדובר בתביעה של האישה "נגד" בעלה, הרי לא זו בלבד שהשניים היו מיוצגים שם בידי אותו עורך דין ממש, אלא שהוא שחתם בשם שניהם על "הסדר הפשרה" שקיבל תוקף של פסק דין, שעה שהשניים כלל לא התייצבו בפני בית המשפט. כמו כן, הבנק ונושים נוספים של הבעל לא צורפו כבעלי-דין בתביעה ההיא, למרות שהאישה ידעה על קיומם, ולא ניתנה להם ההזדמנות להתנגד להצהרה שהתבקשה שם.

"ניסיון זה להבנות מפס"ד שניתן בהסכמה, אף הוא מדבר בעד עצמו, ובדיעבד הינו שקוף", קבע שפירא. "ברור שההליך... נועד לצורך הצלת מחצית מהדירה... מכאן ברור כשמש, שהיה על התובעת לצרף לתביעה... את הצדדים בתיק זה", הוסיף. ואם כן, "את אשר לא נעשה בהליך בבית המשפט למשפחה, באשר לא צורפו שם הצדדים הנחוצים, יש לבחון במסגרת תביעה זו", קבע. שפירא יצא מנקודת הנחה שחזקת השיתוף אכן חלה על בני הזוג, כטענתה של טורג'מן-לחמי. הוא שאל האם בנסיבות המקרה המסוים, הייתה הפרדה והבחנה בין רכוש, הנכלל במסגרת חיי השיתוף בין בני הזוג, באופן שהדירה נקנתה כהשקעה, ונרשמה על-שם הבעל על-מנת לשעבדה לצורך עסקיו. הוא הזכיר, שההלכות, החלות על תביעות בין בני זוג, מכוח חזקת השיתוף, משתנות ומתאימות את עצמן כאשר מדובר בתביעה, שאינה נוגעת לבני הזוג בלבד, אלא שצד שלישי זר מעורב בה.

שפירא למד על כך, שבני הזוג קיימו הפרדת רכוש, ובכלל זה גם בקשר לדירה, גם מדבריה של טורג'מן-לחמי עצמה, בעדותה. הוא הזכיר, שמחד גיסא היא העידה על כך, שהיא בעלת עסקים נפרדים מבעלה, שעה שמאידך גיסא היא הציגה את עצמה כעקרת בית, המטפלת בילדים. "רישום הדירה על שם הבעל בלבד מלמדת, בנסיבות הנ"ל, על כך שהיתה הפרדה בין רכוש פרטי בין הצדדים לבין רכוש עסקי. הדירה הנדונה נכללה במסגרת עסקיו של הבעל", קבע.

זכות הבנק גוברת

בדרך כלל עולה סוגיית חזקת השיתוף בהליכים, המתנהלים בין בני הזוג לבין עצמם. ביחסים שביניהם החזקה הינה של שיתוף, ועל מי בן הזוג, הטוען להעדרו של שיתוף, מוטל הנטל להוכיח את טענתו. כאן עלתה הסוגיה במסגרת הליך שבין בת הזוג לבין נושה של בן-זוגה. שפירא שאל על מי מוטל הנטל במקרה כזה. בקשר לכך הוא אזכר את ההלכה, שלפיה לעניין דירת מגורים, החזקה צריכה לפעול לא רק ביחסים שבין בני הזוג, אלא גם כלפי צד שלישי. כך, ככל שמדובר בדירת המגורים של בני הזוג, על הצד השלישי מוטל הנטל לשלול את קיומו של השיתוף בנכסים בין בני הזוג.

"התובעת לא הביאה כל ראיה לסתור. אולם, גם אם נראה בעסקי בני הזוג עסקים משותפים... או אז חובות העסק יחולו אף עליה", קבע שפירא, "ושוב חוזרים לנקודה בה יש לראות בדירה כבטוחה לתשלום חובות אשכול החברות של בני הזוג", סיכם והזכיר, שחזקת השיתוף בחובות משלימה את חזקת השיתוף בנכסים. "בן הזוג הנהנה מפירות השותפות עם בן זוגו, חייב לשאת בעול החובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים".

שפירא לא נתן אמון בעדותה של טורג'מן-לחמי. הוא הוסיף וקבע, כי "האינטראקציה בין דברי התובעת לבין דברי בעלה, אכן מעלה החשש... בדבר החשד ששני בני הזוג פועלים במשותף כדי להתחמק מקיום התחייבויותיהם". הוא קבע, שהדירה כלל לא שימשה כדירת מגורי בני הזוג, ודחה את טענת האישה, שלפיה היא השתתפה במימון רכישתה. "אני מקבל את גרסת הבנק כי פעל בענין השעבוד כראוי ובתום לב", קבע. "הבנק פעל כדין וכראוי, ולא היתה לו כל אינדיקציה כי לתובעת טענות בקשר עם זכויותיה בדירה, במיוחד לאור היות בני הזוג תושבי ואזרחי צרפת".

קביעה מעניינת בקשר לכך היא זו, שלפיה את התנהלות הבנק יש לבחון "על רקע הנוהל והנוהג בשנת 1992... טרם פסקי הדין שיצאו מלפני בתי המשפט בדבר התנהלות הבנקים, בשנים מאוחרות יותר (הבנק "כסוכנות חברתית"). שפירא קבע, שטורג'מן-לחמי היא שנהגה בחוסר תום-לב, ושלא נקטה בצעד כלשהו שאמור היה להעיר את תשומת-לבו של הבנק לזכות כלשהי שלה בדירה. "אם בעל זכות אינו מגלה לציבור על שינוי בזכויות בנכס, וצד שלישי פועל בהסתמך על כך, לא יוכל הראשון לטעון כי זכותו עדיפה", הוסיף.

"אכן, על הבנקים מוטלת חובת זהירות מוגברת כלפי הציבור... יחד עם זאת, קבעתי לעיל כי הבנק התנהל בתום לב, ופעל בסבירות טרם רשם את השעבוד על הדירה. קביעה זו, בצירוף העובדה שהתובעת לא רשמה הערת אזהרה לגבי זכותה, מביאה למסקנה שזכות הבנק גוברת", סיים שפירא ודחה את התביעה (ת"א 6131/04). "