ריבית פיגורים על משכנתא: מגבלות החוק והפסיקה

בנק אינו רשאי לחייב בריבית פיגורים בגין תשלום הוצאות, מסים, אגרות ותשלומי חובה אחרים, בהעדר קביעה מפורשת בהסכם ההלוואה. כך נפסק לאחרונה ע"י ביהמ"ש במסגרת ת.א 31229/04. יצוין, כי פסיקה זו הנה המשך ישיר למספר תיקוני חקיקה מהשנים האחרונות שעסקו בהגנה על נוטלי הלוואות לדיור. במסגרת זו תוקן גם צו הריבית, אשר הגביל את ריבית הפיגורים המקסימלית אותה ניתן לגבות במקרים בהם הלוואה מובטחת במשכנתא על דירת מגורים. תיקון זה גרם מחד לשינוי אופן חישוב ריבית הפיגורים, אולם מאידך, ולאור ניסוחו, גרם לתקלות אשר מנסחיו לא שמו אליהן את דעתם בעת ניסוחו.

כך למשל, על אף מטרתו המקורית של הצו, להגן על נוטלי הלוואות לדיור, על "האדם מן היישוב", אשר מקבל הלוואת משכנתא לשם רכישת דירת מגורים, ניסוחו של הצו הוא כזה, החל כל אימת שמשועבדת דירת מגורים. אף אם משועבדת דירת מגורים כביטחון לאשראי עסקי וכחלק מסל כללי של בטחונות, יחולו ע"פי לשון הצו הוראות אלו בקשר לריבית הפיגורים המקסימלית.

יתירה מכך - אף אם מדובר בשני לווים עסקיים, אשר אצל אחד מהם, בדרך מקרה, שועבדו זכויות בדירת מגורים, אמורות לחול, ע"פ לשון הצו, על הלוואות שני לווים אלו, ריביות פיגורים בשיעור שונה. לחילופין, נדרש לבצע הפרדה בין מרכיב ההלוואה אשר אותה מבטיחה דירת המגורים, לבין האשראים המובטחים באמצעות בטוחות אחרות, דבר שפעמים רבות אינו בר ביצוע ואינו אפשרי.

על אף בעייתיות זו נראה, כי גם המקרים הקלאסיים והפשוטים, בהם הצו מלכתחילה אמור להיות מוחל, טרם לובנו עד תום ומהווים פתח להתדיינויות.

כך היה למשל בפס"ד (ת"א 31229/04), שניתן ע"י השופטת פרוסט-פרנקל אושרי: ב-1994 ניתנה הלוואת משכנתא לבני זוג ע"י בנק למשכנתאות, שלהבטחתה שועבדה דירת מגורים. משלא פרעו הלווים את ההלוואה, נמכרה דירת המגורים באמצעות לשכת ההוצאה לפועל. לאחר מכירת הדירה נותרה עדיין בספרי הבנק יתרת חוב, שבגינה הוגשה תביעה כספית על ידי הבנק.

הנתבעים טענו, כי הבנק החזיק בידיו סכומי כסף שהתקבלו ממכירת דירת המגורים, מבלי שזיכו את הלווים בריבית בגין סכומים אלו, וכן שהבנק פעל בניגוד לצו הריבית בכך, שגבה ריבית פיגורים עודפת מזו הקבועה בחוק.

בית המשפט התעכב על לשון הסכם ההלוואה וקבע, כי בהסכם ההלוואה של הבנק קיים מחד סעיף, על פיו הלווים יחויבו בריבית פיגורים בשיעור הכללי המרבי, וסעיף נוסף, המתיר לבנק לחייב את הלווה בריבית פיגורים בגין תשלומים שהבנק ביצע לצד שלישי.

מאידך בסעיף אחר להסכם, העוסק בתשלומי הוצאות, מיסים, אגרות ותשלומי חובה אחרים, לא נכללה הוראה המתירה לבנק לחייב הלווים בריבית פיגורים או הפניה כלשהי לסעיף הדן בריבית הפיגורים. בנוסף, הלווים הוכיחו לבית המשפט, כי הבנק גבה בתקופות שונות בחיי ההלוואה ריבית פיגורים הגבוהה מהמותר ע"פ הצו.

בית המשפט מצטט מדבריה של השופטת דורנר בפס"ד מלון נאות, הדן בחוק הריבית: ".. הוראות החוק הנן קוגנטיות, ולא ניתן להתנות עליהן .. מטרת החוק היא לא רק להגן על הפרט, אלא גם לאפשר לרשויות להגשים מדיניות אשראי.. בהלוואות צמודות ריבית, הניתנות לתקופות ממושכות לפרט ולגופים עסקיים, נקבעה תקרה. חריגה מתקרה זו פוגעת הן בפרט והן באינטרס הציבורי. בחוק נקבעו הוראות מחמירות המיועדות למנוע את סיכולו.."

בית המשפט חוזר ומזכיר, כי חוק הריבית כולל סנקציות אזרחיות ופליליות למי שנוטל ריבית מופרזת. דבר זה מעיד, כי המחוקק ביקש להשליט את הוראות הצווים המוצאים מדי פעם מכוח החוק והקובעים ריבית מכסימלית, על אפם ועל חמתם של כל מי שינסו לחרוג ממנו.

לאור החריגה משיעור ריבית הפיגורים המותר, כמו גם לאור נוסחו של הסכם ההלוואה של הבנק, אשר הגביל חיוב בריבית פיגורים לגבי הוצאות שונות, דחה בית המשפט את תביעתו הכספית של הבנק, קבע כי הבנק גבה ריבית פיגורים בשיעור גבוה מהמותר, וכי לאור לשון הסכם ההלוואה, הבנק לא רשאי היה לחייב את חשבון ההלוואה בריבית פיגורים על תשלומי הוצאות, מיסים, אגרות ושכר טרחת עו"ד.

נראה כי הפעם דווקא "האותיות הקטנות" של הסכם ההלוואה, עליהן מלינים לקוחות במקרים רבים, פעלו דווקא לטובתם ולזכותם של הלקוחות. נראה כי בית המשפט החיל את הכלל הידוע והמושרש בדיני חוזים, של "פרשנות לרעת המנסח", לגבי הרכיבים בהם לא ניתן לגבות ריבית פיגורים.

הכותב מכהן כיועץ המשפטי של הבינלאומי, יחידת המשכנתאות, והכתוב הנו על דעתו בלבד.