נשיא בית הדין הארצי לעבודה מבצר את ההגנה על חושפי שחיתויות

פסק דין שניתן באחרונה עשוי לאשש, לכל הפחות, את טענת האקטיביזם של אדלר. מדובר בערעור שהגיש אסף גרטי, לשעבר רכז אכיפה בכיר ביחידת האכיפה של עובדים זרים במשרד הפנים. גרטי פוטר לאחר שנחשף לאי-סדרים והתנהגות בלתי תקינה של שוטרי מינהלת ההגירה ועובדי משרד הפנים, המטפלים בגירוש עובדים זרים, ודיווח על כך לממונים עליו, לנציבות שירות המדינה, למבקר המדינה ולתקשורת.

תביעתו לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה התקבלה בעיקרה, לאחר שהשופטת איטה קציר קבעה, שפיטוריו נעשו בחוסר תום-לב ותוך הפרת חוזה עבודתו. בין היתר נקבע, ש"התובע הוחרם, הושמץ ונרדף ע"י עמיתים לעבודה. התנהגותם זכתה לגיבוי בפועל של מנהליו ע"י חוסר כל תגובה מצדם... החמור מכל הוא חוסר הטיפול הנכון בתלונה הראשונה והאשמתו כשטינקר, שחוללו את כל מחול השדים שלפנינו".

עוד נקבע, כי בתקופה בה חשף שחיתויות, הוכנסו לתיקו האישי מכתבי תלונה של אנשי יחידת המשטרה עימם עבד, חוות דעת שליליות על תפקודו והתנהלותו וכן מסמכים נוספים. השופטת קבעה, כי המסמכים הוכנסו לתיק שלא לפי הכללים ומבלי שהובאו לידיעתו כדי שיוכל להגיב עליהם. המדינה חויבה לשלם לו פיצוי כספי בגובה שישה חודשי משכורת; פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 30 אלף שקל; והוצאות משפט בסך 8,000 שקל. עם זאת, נדחתה תביעתו להורות על השבתו לעבודה.

פיצוי נוסף

גרטי עירער לבית הדין הארצי בשלושה עניינים: הוא דרש להשיבו לעבודה בשירות המדינה, לפסוק לו פיצוי בשיעור גבוה מזה שפסק לו בית הדין האזורי בגין אובדן שכר ובגין עגמת נפש, וכן להוציא מתיקו האישי את מכתבי התלונה שהוכנסו לשם שלא כדין.

ידוע הכלל, שהתובע לא יזכה בסעד שלא עתר לו ובית המשפט לא יפסוק לו יותר ממה שתבע, אפילו אם התברר במהלך הדיון שהתובע היה זכאי לקבל יותר. אמנם בית המשפט העליון סייג את הכלל, כשקבע בעבר ש"ישנם מקרים, אם כי אלה מקרים יוצאי דופן, שבית המשפט אף בשלב של ערעור נותן לתובע סעד שאותו לא ביקש, אם הסעד נובע באופן ישיר מהסעד העיקרי שנתבקש בכתב התביעה - וזה בדרך של תיקון כתב תביעה, אף בשלב של ערעור ולפעמים אף בלי צורך בתיקון כתב תביעה".

אדלר, ועימו השופט שמואל צור ושני נציגי הציבור, עשו שימוש דווקא בחריג פעמיים במסגרת פסק הדין. "בכתב התביעה המתוקן שהגיש גרטי לבית הדין האזורי", הודה אדלר, "לא התבקש במפורש סעד של הוצאת המסמכים מתיקו האישי. תחת זאת, עתר המערער לקבלת פיצוי כספי בגין פגיעה בשמו הטוב בשל הכנסת המסמכים. לפיכך, אין תימה שבית הדין קמא נמנע מליתן צו המורה על הוצאת המסמכים".

רק בערעור נזכר גרטי לבקש צו להוצאת המסמכים. המדינה התנגדה, בטענה שאין מקום לתת בערעור סעד שלא נתבע בבית הדין האזורי. אדלר התגייס לטובת חושף השחיתויות. "ככלל, צודקת המדינה בטענתה. אולם לטעמנו, במקרה דנא אין פני הדברים כנטען. אמנם טוב היה לו באי-כוחו של גרטי היו מקפידים על ניסוח בהיר יותר של הסעדים המתבקשים על-ידם. אולם, מקריאת כתב התביעה המתוקן עולה, כי פועל יוצא מהדרישה לאפשר לגרטי לעיין בתיקו האישי, הוא הוצאתם של מסמכים שהגיעו לתיק שלא כדין או שלא בתום-לב".

אבל אדלר לא הסתפק בכך. בכתב התביעה המתוקן תבע גרטי 100 אלף שקל, מהם 9,000 שקל בגין היעדר יכולת להשתכר בשעות נוספות, 41 אלף בגין עוגמת נפש ופיצויים לפי חוק הגנה על עובדים ו-50 אלף בגין פגיעה בשמו הטוב, ע"י המכתבים שהוכנסו לתיקו האישי. כאמור, לזכותו נפסקו בסך הכל פיצויים בסך כ-58 אלף שקל, בגין פיטורים והפרת חוזה בחוסר תום-לב ובגין עוגמת נפש. בערעור, דרש גרטי להגדיל את הפיצוי "בגין אובדן שכר ובגין עוגמת נפש". בסיכומים, אמד את הפיצוי שדרש ב-100 אלף שקל.

אדלר סבר שאין מקום להתערב בגובה הפיצוי בגין עוגמת הנפש, אך הוא חייב את המדינה בפיצוי נוסף של כ-22 אלף שקל, עבור התקופה שמפיטוריו ועד למתן פסק הדין בבית הדין האזורי, בניכוי הפיצוי שפסק לו האזורי בגין אובדן 6 חודשי שכר. אדלר לא הסתפק בכך, והוסיף לו פיצוי בגין התקופה שממתן פסק הדין באזורי ועד שהושב לעבודה בפועל במשרד ממשלתי אחר. חריגות נוספות מהפרוצדורה היו בכך, שאדלר נמנע מלהשיב התיק לבית הדין האזורי כדי שיכריע בשני עניינים: חישוב סכומי הקטנת הנזק של גרטי, שעבד זמנית במקום אחר (אדלר פוסק בעניין בעצמו); כמה מגיע לגרטי בגין אובדן 6 חודשי השכר? (אדלר: "ניתן לסמוך על ב"כ המדינה שתבדוק יחד עם באי-כוחו של גרטי אם השתכר ומה היה שכרו").

סמכות רחבה

השופט יגאל פליטמן, שהיה היחידי בדעת מיעוט, לא אהב את הרעיון. "בית הדין האזורי", כתב פליטמן, "לא פסק למערער דבר בגין פגיעה בשם הטוב, מהטעם הפשוט שעילת תביעה זו - אינה בסמכות בית הדין. משכך הם הדברים, לא נהיר לנו כיצד ניתן לפסוק למערער, כדעת חברי הנשיא, 8 חודשי שכר נוספים עד למועד מתן פסק דין ע"י בית הדין האזורי ולהגדיל עשות ע"י קביעה עקרונית של זכאות לפיצוי, בגין התקופה שמיום מתן פסק הדין קמא ועד לחזרת המערער לעבודה, כל זאת, בגין עילת תביעה שאפילו לא נתבעה בכתב התביעה ולא שולמה עליה אגרה". פליטמן הזכיר את "מקרהו של אותו אחד, שקבל וחזר וקבל כלפי שמיים, על רוע מזלו שבעטיו אינו זוכה בהגרלת הלוטו; עד שלא יצתה בת קול ואמרה לו - 'כיצד תזכה, אם אפילו את טופס ההגרלה אינך ממלא'. אך הנה מתברר במקרה שלפנינו, שלהבדיל מבית דין של מעלה, הרי שבבית דין ארצי של מטה אפשר לזכות - ואפילו ללא מילוי טופס תביעה".

הנשיא אדלר התייחס לטענותיו של פליטמן. הוא הודה שבערעור של גרטי "אין טענה מפורשת באשר לזכאות לסעד כספי או לפיצוי בגין אובדן שכר". עם זאת, הוא נתן ארבע סיבות מדוע יש לפסוק לו פיצוי שלא ביקש: 1. "אין אנו פוסקים לגרטי סכום העולה על 100 אלף השקלים שנתבעו על ידו", והפיצוי הכולל שלו מגיע ל-80 אלף שקל בלבד.

2. "ניסוח מעורפל ואולי רשלני של כתבי טענות ניתן לתיקון ע"י פירוש תכליתי". אכן, הודה, בכתבי הטענות של גרטי "לא מדובר במפורש בשכר עבודה ולא הוגשו נתונים בעניין הפסד השתכרות, מעבר לשכרו האחרון. עם זאת, הם מדברים על פיצוי עבור הנזק שנגרם לו. כבסיס להערכת הפיצוי צוין שכרו האחרון. בנוסף, גרטי הסתמך על חוק ההגנה על העובדים ועל הסעיף בו שמסמיך את בית הדין לפסוק פיצוי למגלה אי-סדרים".

3. "תביעה להחזיר עובד לעבודתו, במיוחד בנסיבות פיטורים על-רקע גילוי אי-סדרים, כוללת תביעה חלופית לפיצוי על אובדן הכנסה, במקרה שבית הדין יקבע כי העילה מוצדקת אך אין להחזיר את העובד לעבודה".

4. "עמדת המדינה ועמדת חברי השופט פליטמן, לפיה אין לפסוק יותר משנתבע, וכעניין שבשגרה, אין לתקן פגמים בכתב התביעה בשלב הערעור, מקובלת עליי בעיקרו של דבר. אלא מאי - חוק הגנה על העובדים העניק לבית הדין סמכות רחבה להגן על עובדים מסוגו של גרטי. בנסיבות המקרה, הסכום שנפסק לטובתו הינו פיצוי הולם ובכל מקרה אינו עולה על הסכום שניתן היה לפסוק לטובתו לו כתבי התביעה היו מנוסחים כדין".

קשה להשתחרר מהרושם, שאדלר כמעט הפך לאחד מפרקליטיו של גרטי, ושלא בטוח שהיה פוסק כך, אם מדובר היה במעביד אחר, שאינו המדינה, ממנה עשה "כיס עמוק" (ע"ע 502/05).

"קפיצת דרך" / פרשנות

עו"ד ארנה לין, מומחית לדיני עבודה, אומרת כי קיימות שתי דרכים לפחות לקרוא את פסק הדין ואת דעת הרוב. "האחת - והשגרתית יותר: פסק הדין אינו קובע הלכה כללית, אלא נוגע למקרה של גרטי בלבד, וממילא לפי חוק בית הדין לעבודה, בית הדין גמיש יותר בכל מה שקשור בדיני הראיות וסדרי הדין והוא יכול לנהוג 'בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק'. במילים אחרות, יש לבית הדין סמכות לפרש כתבי טענות של צדדים בצורה רחבה". ואולם, היא מציינת, "הנשיא אדלר לא מזכיר כלל סעיפים אלו, ולא בכדי. סעיפים אלה לא נועדו בדרך כלל לעניינים שבניסוח כתבי טענות".

הדרך השנייה והפחות שיגרתית היא, לדבריה, "להבין שהנשיא אדלר קבע הלכה בעניינם של חושפי שחיתויות, לפיה עיקרה של ההגנה עליהם הוא להשיב את מצב העובד לקדמותו בכל מובן אפשרי. במילים אחרות: בית הדין יראה עובד כזה שפוטר כאילו לא פוטר כלל". לין מציינת בהקשר זה פסק דין מחודש אפריל האחרון, שבו כתוצאה מהכרה בקביעותו של עובד בשירות המדינה, נגזרה לראשונה גם חובת המעסיק לתשלומי פנסיה.

לין סבורה, שהנטייה לאפשרות השנייה נובעת מהסעד השני, "החשוב לא פחות ואולי עוד יותר, שניתן לגרטי, וגם הוא לא נתבע בבית הדין האזורי. הסעד של הוצאה מהתיק האישי של מכתבי תלונה ומסמכים נוספים שהוכנסו לתיקו, נפסק בניגוד לאמור בהודעת נציבות שירות המדינה, ולמרות שניתן היה לתת סעד חלופי, לפיו תצורף תגובתו של העובד לחומר שתויק בתיק האישי שלו".

שני הסעדים שניתנו בעירעור, למרות שלא נתבעו בכתב התביעה, מסכמת לין, נועדו להשיב לקדמותו את מצבו של התובע, וזאת כדי לעגן באופן מעשי-ממשי את ההגנה על חושפי שחיתויות שנפגעו. "יש להניח", היא מודה, "שלעובדה שהמדינה היא זו שבה התנהלו אי-הסדרים ושמדובר ביחידת האכיפה של עובדים זרים, היתה תרומה מכריעה שסייעה לנשיא אדלר לעשות 'קפיצת דרך', ממש כפי שעשה למשל, באופן עיקבי ועוד טרם שונה החוק, לגבי קביעת הזכות של עובדים להתאגד".