עיכוב ביצוע פס"ד לפינוי

מזל נחום ושני ילדיה (להלן: "המבקשים"), מתגוררים מאז שנת 1977 בדירה ב"חוות אהרונסון" ליד עתלית (להלן: "הדירה"), שהזכויות בה שייכות לחברת קרן אהרונסון בע"מ (להלן: "הקרן" או "המשיבה"). לפני מספר שנים הגישה המשיבה תביעה בסדר דין מקוצר נגד 10 נתבעים, בהם המבקשים, לסילוק ידם מהדירה, אשר הועמדה לרשות בעלה לשעבר של המבקשת 1 (להלן: "דוד") ולרשות בני משפחתו.

בכתב התביעה טענה המשיבה, כי בין השנים 1978 ל-2002 הועסק דוד על-ידי הקרן, וכי לצורך מילוי תפקידו הועמדה הדירה לרשותו ולרשות בני משפחתו. לדברי המשיבה, בהסכם שחודש מעת לעת בין דוד לקרן נקבע, כי כל עוד משמש דוד כמנהל החווה רשאי הוא להשתמש בדירה לצרכי מגורים בלבד, וכי היה והמשיבה תחליט על הפסקת עבודתו מתחייב הוא לפנות את המבנה ולסלק ידו ממנו. לטענת המשיבה, בשנת 2001 גילתה היא, כי דוד מעל בתפקידו, הודיעה לו על פיטוריו ודרשה ממנו ומבני משפחתו לפנות לאלתר את הדירה.

המבקשים ודוד הגישו בקשות רשות להתגונן. לטענת דוד, הוא ובני משפחתו מתגוררים בדירה האמורה מאז שנת 1977, בהתאם לרשות בלתי הדירה שניתנה להם להתגורר בבית ובחווה לכל אורך ימי חייהם, על-ידי רבקה אהרונסון ז"ל (להלן: "רבקה"), שהיתה אז בעלת הזכויות בחווה ובבית.

לדבריו, עד לשנת 1988 התגוררה המשפחה בחווה רק על-פי הרשות שקיבלו מרבקה, וללא כל מסמך כתוב, עד שבשנים 1988 ו-2000 הוחתם על הסכם שהכינה הקרן "מבלי לדעת את תוכנו", ואשר הוצג בפניו כהסכם פורמאלי לצרכי ניהול חשבונות בלבד. לטענתו, הסכם זה אינו מחייב אותו כיום.

בית משפט השלום (הרשמת ש' פומרנץ) דחה את הטענות שהעלה דוד, אך קבע, כי לאור התקופה הארוכה שבה התגוררו המבקשים בנכס, מן הראוי לתת להם אורכה לפינוי הדירה.על פסק דין זה הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי. משעמדה להסתיים תקופת האורכה שנקבעה על-ידי בית משפט השלום, ובטרם נקבע מועד לדיון בערעורים, הגישו הם לבית משפט השלום בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור. בית משפט השלום קיבל את בקשותיהם באופן חלקי, והורה כי עיכוב הביצוע של המבקשים יתבצע כנגד הפקדת ערבות בנקאית על סך 75 אלף שקל. המבקשים לא הפקידו את הסכום האמור, ובמקום זאת הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה חדשה לעיכוב ביצוע, בה טענו כי אין ידם משגת לשלם את הסכום האמור.

בית המשפט המחוזי (השופט י' כהן) דחה את הבקשה, בציינו כי סיכויי הערעור נראים בעיניו קלושים וכי אין חשש שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו אם המבקשים יזכו בערעורם, שכן המשיבה התחייבה שלא למסור את החזקה בדירת השירות לצד שלישי כלשהו עד תום הליכי הערעור.

המבקשים פנו בשנית לבית משפט השלום בבקשה להארכת המועד להפקדת הסכום שנדרש מהם מלכתחילה. בית המשפט נעתר לבקשתם, והמבקשים אכן הפקידו את הסכום האמור. בעקבות זאת, הגישה המשיבה בקשה לבטל את ההחלטה שהורתה על הארכת המועד, מן הטעם שלא הובאה לידיעת בית המשפט החלטת בית המשפט המחוזי, אשר דחתה את הבקשה לעיכוב ביצוע. בית משפט השלום קיבל את בקשת המשיבה, ביטל את החלטתו וקבע, כי החלטת בית המשפט המחוזי, אשר דחתה את הבקשה לעיכוב ביצוע, היא ההחלטה התקפה.

בקשה נוספת שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי לצורך עיכוב ביצוע הפינוי נדחתה. המבקשים הגישו לביהמ"ש העליון בקשת רשות ערעור על החלטה זו של בית המשפט המחוזי, אשר נדונה בפני השופטת עדנה ארבל, שהחליטה ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור.

כלל הוא, קובעת השופטת ארבל, כי בעל דין שזכה בהליך משפטי, זכאי לממש את פירות זכייתו, ועל המבקש לעכב את ביצוע פסק הדין מוטל לשכנע את בית המשפט בקיום נימוק המצדיק סטייה מן הכלל. על המבקש עיכוב ביצועו של פסק דין עד להכרעה בערעור, לשכנע את בית המשפט בקיומם של שני תנאים מצטברים: כי למבקש סיכויים טובים להצליח בערעורו, וכי מבחינת מאזן הנוחות, פעולה על-פי פסק הדין בטרם הכרעה בערעור, תקשה באופן ממשי על החזרת המצב לקדמותו אם יזכה המבקש בערעורו.

כאשר מדובר בבקשה לעכב ביצועו של פסק דין שעניינו סילוק יד ממקרקעין, ובפרט כאשר מדובר בבית המגורים של המבקש, הנטייה היא להיענות לבקשה לעיכוב ביצוע, מאחר והחשש הוא, שמימוש פסק הדין הינו בלתי הפיך, דהיינו, מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש.

במקרה דנן, מבלי לקבוע עמדה נחרצת באשר לסיכויי הערעור, קובעת השופטת ארבל, כי באיזון בין הנזק אשר עלול להיגרם למשיבה בשל עיכוב ביצוע פינויים של המבקשים מביתם, לבין הנזק שייגרם למבקשים אם לא יעוכב הפינוי, ידם של המבקשים על העליונה. המבקשים מתגוררים בדירה מזה שנים רבות, דירה זו הינה ביתם, במלוא מובן המילה, ובמרוצת השנים הפכה למרכז חייהם ועולמם.

בהינתן שהדיון בערעור שהגישו המבקשים צפוי להתקיים בעוד כשלושה חודשים בלבד, הרי שהנזק שיגרם למשיבה מהמשך שהותם של המבקשים בדירה עד למועד זה, או בסמוך לאחריו, אינו מצדיק את חוסר הנוחות שיגרם למבקשים עקב הצורך להתפנות מביתם. אמנם, נוכח התחייבותה של המשיבה שלא למסור את החזקה בדירה עד תום הליכי הערעור אין במקרה זה חשש, כי מימוש פסק דינו של בית משפט השלום ייצור מצב בלתי הפיך. ברם, הנזק שעלול להיגרם למשיבה עקב הותרת הסעד הארעי למשך פרק זמן קצר של מספר חודשים נוספים, אינו חמור דיו כדי להצדיק את דחיית בקשתם של המבקשים לאפשר להם להמשיך ולהתגורר בדירה, עד לדיון בערעור ועד להכרעה בו.

התוצאה הסופית: הערעור נתקבל. ניתן צו לעיכוב ביצוע הפינוי עד להכרעה בערעור.

בית משפט העליון, רע"א 5533/06, השופטת: ע. ארבל.

בשם המבקשים: עו"ד א. דכואר.

בשם המשיבה: עו"ד י. ישורון.