תרגיל לשוטרים מנוסים

לתסריטאי חיים מרין יש מזל רע עם מלחמות. "מתחת לאף", סרט הקאלט על-פי תסריט שלו, יצא עם פרוץ מלחמת לבנון וכשל בקופות; דרמת הפשע "הבולשת חוקרת" עלתה למסכים עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, והאנשים ישבו המומים בבתיהם מול הטלוויזיה. בסופ"ש האחרון עולה סרט חדש על-פי תסריט שלו, "לרקוד". "תקופה איומה", אומר מרין, "ולמרות שתל אביב תוססת, יש לנו חשש עם הסרט".

"לרקוד" היא קומדיית פשע, שבמרכזה שוד חפצי יודאיקה שהסתבך. גיבורי הסיפור הם רקדנית בטן שמצטרפת לשוד עם בן זוגה ועם בעל המועדון שבו היא רוקדת. בן זוגה הבוגדני ייתפס בידי המשטרה, והאישה תיפול ברשתו של בעל המועדון, טיפוס אלים במיוחד, שיגרור אותה עמו לחיי הדת.

מרין הוא תסריטאי ותיק, שמאחוריו שמונה סרטי קולנוע ועשייה לתיאטרון, ואף ששמו מתנוסס גבוה בפרסומי הסרט, מעל שאר יוצריו ומשתתפיו - הבמאי מארק רוזנבאום והשחקנים אלון אבוטבול, יובל סגל, מיטל דוהן, מוני מושונוב ואחרים - שמו נותר אלמוני מחוץ למעגלי התעשייה. ככל שתתקדם השיחה עמו, יתגלה מרין, חוקר משטרה בעברו, כלוחם חפירות עיקש, הנאבק גם על מעמדו בתעשייה פנימה.

" איך זכית ל"בעלות" על הסרט, שמך מופיע לצד הבמאי מארק רוזנבאום, "סרטם של"?

"בסרטים קודמים שעשיתי קיבלתי קרדיט דומה. זה קרדיט שמגיע לכל תסריטאי שיוצר סיפור. חלק מהדרישות שלי חוץ מענייני שכר זה הקרדיט. 'סרטם של', ודרשתי להיות ראשון. יכול להיות שארצה בעתיד קרדיט 'סרטו של חיים מרין', כמו בתיאטרון. 'מחזהו של'. תסלח לי על ההשוואה, אבל מי בכלל זוכר מי היו הבמאים בהצגות של חנוך לוין?"

" זה די יוצא דופן בקולנוע הישראלי.

"זה לא קשור למאבקי אגו, אלא זה ביטוי למעמד התסריטאי וחשיבות תרומתו לסרט. קרנות מאשרות פרויקטים על-פי תסריט. יש מקרים שמגיע במאי עם חזון וזקוק לתסריטאי שיגשים אותו, שם מדובר בעבודה טכנית והתסריטאי לא יכול לדרוש את שמו מעל הסרט, אבל אני זה שיצר את התסריט ואני זה שמתנפץ אתו על קיר הקרנות והקרדיט מגיע לי".

שיעורי מין

את רוזנבאום הכיר מרין בעבודה על "מעבר לים", סרטו של ינקול גולוואסר, במאי נוסף שהוא מרבה לשתף אתו פעולה. הסרט היה גם אחת מהצלחותיו הראשונות של רוזנבאום כמפיק. למעשה הקריירה הקולנועית של מרין מתמצה בין השניים הללו. "קולנוע כיתתי במובן הרע", מודה מרין, "הערכה הדדית במעגל סגור. פנו אליי גם אחרים, אבל לא התממש, אולי פגעתי באנשים, נעלבו ממני לאורך השנים". רוזנבאום בחר בתסריט של מרין לצילומי "הבולשת חוקרת", והוא שב ורכש ממנו אופציה לתסריט של "לרקוד".

" איך נולד התסריט של "לרקוד"?

"קראתי ידיעה בעיתון על רקדנית בטן מצליחה שהתאהבה בבחור שכעבור זמן חזר בתשובה. ואז היא התחילה לרקוד עם שרוולים. ריתק אותי הרעיון של האישה המצליחה שנותנת לאחרים לדכא אותה. הקונפליקט של האנשים הקטנים שנלחמים בדיכוי מעסיק אותי. גם גיבורי 'מתחת לאף' הם אנשי שוליים, דגי-רקק של עולם העבריינים שנאבקים מול הממסד. ב'לרקוד' הדיכוי הוא הדת. גולדי, בעל המועדון שמתאהב בה, רוצה לדכא אותה. בדת הוא מוצא את המסגרת שמאפשרת לו להפעיל את החלק העריץ שלו".

" יש בסרט הרבה הומור, ויש בו גם מיניות בוטה.

"הנטייה שלי היום היא לסצנות יותר מפורטות, לא בגלל המציצנות, אבל אם סצנת מין מלמדת אותך משהו חדש על בני הזוג, צריך להראות. אם הסצנה נותנת תחושה של הבנת הדיכוי, להראות. אם השחקנית מסתירה בסדין שלא יראו לה קצה שד, זה סצנה מביכה. דובר קוזאשווילי הוא פורץ דרך בעניין".

" יש בסרט סצנת זיון מאד מפורטת. אישה כפופה מעל שולחן המטבח, ויובל סגל מזיין מאחורה, שוט מאוד מפורש. כמה מזה נמצא בכתיבה?

"אני לא מנחה את הבמאי ולא כותב לו הוראות בימוי. זה היה יוצר את הרושם שאני לא נותן בו אמון. הסצנה ההיא כתובה בתסריט אבל לא בפירוט גראפי".

" מרבית הגיבורים בסרטים שלך הם עבריינים, וגם כאן. למה בעצם? הרי הגבר המדכא יכול להיות עורך-דין בורגני.

"הייתי קצין משטרה ביחידה המרכזית, זה המילייה שלי. כמו שבני ברבש בילה חלק חשוב בחייו כקצין בצבא. הוא מכיר את העולם הזה, את הדינמיקה והדרמה שלו. לי יש את עולם הפשע. אבל חשוב להדגיש שזה לא סרט פשע. העריצות והאלימות, זה מה שמעניין אותי".

"עדיין, אתה מרבה לעסוק בעימות בין שני גברים, שני פושעים, שוטר ופושע. למה?

"לא שמתי לב. אם זה נמצא שם, זה לא מודע. מבחינתי, נקודת המבט בסרט היא של האישה שמחפשת ביטוי עצמי מול הגברים שלוחצים. הגברים הם הפטיש והסדן בעולמנו".

" ואיפה נקודת המבט שלך?

"כל תסריטאי טוב צריך להגיע לסכיזופרניה, פיצול אישיות שמכסה את הדמויות. אני מזדהה עם הצד הפשרן, הפחות אלים, אבל אני לא מתכחש ליסודות האלימים, הפסיכוטיים. הסכיזופרניה שלי לא נגמרת. לעתים אני מזדהה עם דמות האישה שמתלבטת בין שני הגברים, מצד אחד היא פסיבית ומקבלת דיכוי ומצד שני רוצה מישהו שיכיר בה".

מאדום לשחור

" איך הגעת למשטרה?

"השלמתי לימודי היסטוריה, וכשהתחלתי ללמוד לתואר שני פרצה מלחמת יום כיפור. הייתי נשוי ואבא, וכשחזרתי מהמלחמה הצטרפתי למשטרה כקצין ביחידה המרכזית. כמה חודשים ראשונים הסתובבתי בשטח, רצתי אחרי מסכנים שהחזיקו חצי גרם חשיש, השטויות הרגילות, ואז הלכתי להיות קצין מודיעין, ליוויתי פרשיות רצח, ביניהן הרצח הכפול. כתיבה התחילה אז לעניין אותי והרגשתי שאני בתוך בית-ספר, מקום שאפשר ללמוד בו איך לכתוב דיאלוג, דבר שאני מנסה היום לשווא ללמד תלמידים".

" באיזה מובן זה היה בית-ספר?

"כקצין מודיעין אתה שומע האזנות סתר וקורא תיקי חקירה ודוחות, ואתה לומד איך דיאלוג ושפה חיה מתנהלים. חומרי הגלם האלה הם מכרה זהב, עם כל הציניות שבזה, כי הייתי בתוך הסבל האנושי. 30-40 מקרי רצח כל שנה 'נתנו לי הזדמנות' להיות מעורב, לחשוף מניעים כמוסים של בני אדם, את הסאב-טקסט שסופרים ותסריטאים מנסים להגיע אליו. באתי מהנח"ל המוצנח, עם סט שונה של ערכים, ונגלה לעיניי העולם ממנו מורכבת הדרמה, עולם של תאוות וחמדנות ללא המכסה של הציוויליזציה. כמו עכשיו. יש מלחמה, ויש בוזזי דירות בקריית שמונה. וזה מרתק, אם אתה מודע לזה.

"אותי מעניינת דווקא הקטנוניות והשפלות האנושית. אני זוכר בישיבת משטרה אחת, בנוכחות קצין בכיר, הבחנתי פתאום בציפורניו השחורות ונעליו המרופטות. היה ברור לי שיש משהו עם האיש הזה. אחת הבעיות אצל שחקנים זה שהם משחקים פוזה, איך זה להיות עבריין, ואנשים אוהבים את הפוזה. אנשים לא אוהבים את האמת, הם רוצים שישקרו אותם.

"מצד שני, ההיכרות הזאת משתקת אותך. ראיתי למשל את 'הנאשם' של היצ'קוק, יצירה נפלאה שבחיים לא הייתי כותב, כי הדינמיקה המשטרתית בסרט לא מתקבלת על הדעת. אבל אחרי שמונה שנים של היכרות עם המנגנון המשטרתי צריך ללמוד להתעלם ממגבלת האמינות, כי יצירת אמנות דורשת חופש. אחד הדברים שחרה לי בביקורות על 'מתחת לאף', זה שהחמיאו לי על האותנטיות של הדיאלוגים. ראיתי את זה כעלבון כי ניסיתי לקחת חומרי גלם וליצוק מהם שפה חדשה שלא קיימת. שפה אמינה ואותנטית היא משעממת. לכתוב 'וואלה' ו'יאללה' לא מעניין אותי בכלל. סצנה טובה בסרט מקבילה לשירה, זה היכולת להגיע לרבדים העמוקים".

" מה דעתך על ז'אנר סרטי הפשע, בעיקר בטלוויזיה הישראלית, שהתפתח מאד בשנים האחרונות?

"אני מוצא עניין בסדרות מתחום אחר, 'בת ים ניו יורק', 'הבורגנים', 'בטיפול', סדרות כתובות טוב עם גישה מעניינת. מודל ההתייחסות שלי בסדרות הפשע זה 'מאדום לשחור', שאני רואה כעת פעם שנייה. כל 50 דקות שם זה פיצ'ר, וכל פעם הלב שלי נצבט מקנאה. בארץ לא היו משקיעים בדבר כזה כלכלית. אני אפילו לא רואה אצלנו משהו קרוב לזה".

" כי אין משאבים להשקיע במרדף כמו בסדרה אמריקאית?

"זה לא מגיע לרמת המרדף. הנטייה היום זה לעשות כמו 'בטיפול' או טלנובלה, שם אפילו לא צריך להשקיע בתסריט. 'מאדום לשחור' צנוע, בלי מרדפים, אבל יש בו אמירה, דיון, הוא עוסק בגזענות בצורה שאתה לא רואה כמוה בקולנוע האמריקאי. גם אצלנו נמנעים מדיון. אין למשל קולנוע ישראלי שעוסק בעשירים. תחשוב על סרט שעולמו הוא נוחי דנקנר ואליעזר פישמן. בארה"ב יש 'אישה יפה', ו'אכזריות בלתי נסבלת', ומתואר שם עולם של בעלי הון, נשים עשירות, תככים. בישראל אין. למה? לך תנסה למצוא וילה בסדר גודל של שרי אריסון ולצלם שם. סיבה נוספת היא שהיוצרים כאן הם במצב כלכלי נמוך והם לא מסוגלים לתאר לעצמם את עולמם של העשירים".

הזקנים האסקימוסים

מרין החל את הכתיבה עוד בהיותו במשטרה, מה שעורר מורת-רוח אצל הממונים עליו. הוא כתב לתיאטרון חיפה את "סורגים" המצליח ואת "עלילות מקס ומוריס", שעיבד מאוחר יותר גם לתסריט, את "חיי נישואים" (ע"פ ספרו של דוד פוגל) וכן את "בונקר" לתיאטרון הבימה. הוא ממשיך לכתוב ולקבל דחיות, כדבריו, בתיאטרונים הגדולים. "מחזאי שכותב לתיאטרון מקבל עשרה אחוז מההכנסות ברוטו", הוא מציין, "לא שווה לו לבזבז זמן בקולנוע, אולי יקבלו אולי לא, ובמחזה אתה לא צריך להתפשר. מחזאים מובילים לא יתנו לבמאי לשנות שורה בטקסט שלהם".

" פה ושם אפשר לראות אצלך גם עשייה "מסחרית". אתה חתום על "אבא גנוב" 1 ו-3.

"'אבא גנוב' היה יוזמה של יהודה ברקן. הוא בא לינקול עם תסריט. ינקול אמר שהוא לא יכול לעבוד עם החומר, זרק את התסריט וקרא לי. ברקן היה עם הצוות בטבריה. היה לו דיל עם בית המלון ולא היה תסריט. בדיוק שיפצו לי אז את הדירה וישבתי אצל שכן, כתבתי, והכל התנהל דרך הטלפון, ינקול העיר לי הערות, אני תיקנתי, ובסוף יצא סרט שלאגר אדיר. המעורבות הרגשית שלי בו הייתה נמוכה. שמחתי כמובן שהסרט הצליח אבל זה מעליב, כתבתי אותו בשלושה שבועות. מה המסקנה מזה? לא יודע".

" אולי המסקנה היא שאתה תסריטאי די מצליח.

"אני שורד. כתבתי עשרות תסריטים שלא מומשו, וממרבית הדברים שאני כותב לא אראה פרוטה. אם כתבתי ולא קיבלתי תמיכה מהקרן, אין מצב שמפיקים יקנו את התסריט. ובתנאי הרולטה בארץ, מאשרים לך בקרן תסריט פחות מוצלח מתסריט אחר שלך. 'לרקוד' הוגש ונדחה שלוש פעמים וכנ"ל 'הבולשת חוקרת'. הייתי רוצה שיתנפלו עליי ושיזמינו ממני, אבל זה לא קורה, כך שלא זר לי התסכול והמצוקה של גיבורי השוליים שאני כותב עליהם".

" אם אתה לא תסריטאי שמעמדו בטוח, מי כן?

"גם כאן יש דינמיקה חברתית. אנחנו - ינקול, מארק ואני - הזקנים האסקימוסים שמבקשים להיפטר מאתנו. יום אחד מארק הראה לי תגובות טוקבקיסטים ברשת על ידיעה שולית בעניין סרט שלו שזכה בפסטיבל. איזה מטר של שיקוצים וגידופים. על מה ולמה? תיאורטית, לתסריטאי ולבמאי צעיר בתחילת דרכם יש יותר סיכויים ממני או מוותיק אחר לקבל כספים, כי עדיין לא מקנאים בהם ולא מתעבים אותם. סטטיסטית, אני צודק, כי הקולנוע הישראלי הוא קולנוע של סרטים ראשונים. קח את צרפת ואת סך הסרטים שנעשו בה בעשרים השנה האחרונות. כמה במאים עשו אותם? ותבדוק פה, כמה במאים עשו סרטים בעשרים השנה האחרונות. יש מעט מאוד במאים ותסריטאים, כמו ינקול וכמוני או כמו הברבשים, שעשינו יחד דברים. 90% מהסרטים שנעשים בישראל הם של יוצרים של סרט אחד, וזה אומר ש-90% מהסרטים בארץ נזרקו לפח, כי היוצר שלהם לא למד כלום. הוא התנסה, רץ את המרתון שלו, חזר הביתה והלך לעשות משהו אחר. אבל קולנוע זה לא רכיבת אופניים, אם אתה לא עושה, אתה לא מתפתח". "