אריה סתיו, עורך כתב העת "נתיב", מפרסם בימים אלו תרגום של "שירת הניבלונגים",
אפוס מימי הביניים, המלווה באיורים רבים ובהקדמות ונספחים למדניים. "הניבלונגים"
הוא אפוס לוחמני על מאבק בין הגיבור המושלם זיגפריד ורוצחו האגן והנקמה האכזרית
של אלמנתו קרימהילדה שמובילה להשמדת עם שלם. האפוס נחשב ליצירה המכוננת של
התרבות והרוח הגרמנית, זכה לעיבוד אופראי של וגנר ולעיבוד קולנועי מפורסם של
פריץ לאנג והיה לאחת היצירות החביבות על אדולף היטלר.
סתיו כבר תרגם אפוס אולטרה לוחמני קלאסי נוסף, "שירת רולנד", ואת הסונטות של
שקספיר בכרך ענקי. לאחרונה פרסם גם חמישה כרכים ענקיים של תרגומי שירים משפות
ותקופות שונות (1,200 יצירות של יותר מ-200 משוררים בעשר שפות, שאמורות להיות
חתך מייצג של השירה העולמית מיוון העתיקה ועד ימינו), ומקורביו התלוננו שהקובץ
הענקי הזה, אחד מכרכי השירה הגדולים בכל הזמנים בעברית מבחינת כמות הנייר העצומה,
לא זכה לכל תשומת לב תקשורתית - הכול באשמת המאפיה הספרותית השמאלנית.
אבל לאחרונה קיבל הקובץ תשומת לב כלשהי. ביקורת ארסית וקטלנית במיוחד של עמינדב
דיקמן, ראש המחלקה לתרגום באוניברסיטה העברית. דיקמן קטל את התרגום מכל בחינה
אפשרית, ולבסוף כתב: "אני מתבונן במגדל הקטן של שבעת הכרכים האלה המתנוססים
על שולחני, והמרקסיסט שהיה בי קם לתחייה מקבר ימות עלומיי ומקשה, כדרכו, קושיה
מטריאליסטית דיאלקטית למשעי: לאילו חובבי שירה פרולטריים נועדו שבעת הכרכים
המפוארים האלה, שמחירם אלף שקלי כסף? לסטודנטים, לתלמידים? לכל חובב שירה?"
אריה סתיו ציפה בדיוק לכך מהמאפיה השמאלנית השולטת בביקורת הספרות שסוף-סוף
חשפה את פניה. והוא בהחלט מעדיף את ההתקפה החזיתית מן ההתעלמות האדישה.
אלא שסתיו לא מתייאש. בקרוב ייצא לאור תרגום מקיף של שירי המלך ארתור מימי
הביניים, ולאחר מכן יתורגמו יצירות כמו "הקומדיה האלוהית" של דנטה, ועוד היד
נטויה.
אני אפוס
אריה סתיו הוא אדם יוצא דופן גם בעולם הספרות והתקשורת הישראלית.
סתיו שחיבר ספר שירים ארוטיים "במלאכת הנשים עלי משכב" ב-1970 ויצירות ארוטיות
אחרות, היה לעורך של כתב העת "נתיב" (www.nativ.cc), שהוא אחד הסמנים האינטלקטואליים
העיקריים של הימין בישראל, וכבר הוציא כ-110 גיליונות. מכון אריאל ללימודי
אסטרטגיה, שהקים המשורר בעצמו, פרסם ספרים על מחקר אסטרטגי של טילים וביצועים
של טיל החץ ומחקר על הקריקטורות האנטישמיות בעולם הערבי. סתיו ידוע בהתקפות
הארסיות שלו, שאותן הוא מקשר לרוב לאנטישמיות.
- ֺסתיו, מה העניין שלך, שעוסק במחקרים אסטרטגיים ובניתוחים פוליטיים, בכל
האפוסים הקדומים האלו מימי הביניים, כמו "שירת רולנד", שירי המלך ארתור ו"הניבלונגים"?
"נכון, כל אלו הם אפוסים של ימי הביניים. 'האיליאדה' ו'האודיסאה' של הומרוס
לא היו ידועים אז, אבל בפרק הזמן הזה נוצרה התרבות המערבית המודרנית, וכאן
יש עניין עצום בגלל שכאן ראשית התרבות. אגב, ב'שירת הניבלונגים' אין כל אזכור
ליצירת רולן או ליצירות אחרות. המחבר של היצירה כאילו יצר תרבות שלמה יש מאין.
כל אחד מהם כאילו יוצר תרבות שלמה שלא באמת היתה קיימת קודם לכן, כפי שעשה
הומרוס בימי קדם. וזה הניסיון שלי לתרגם לעברית את היצירות המכוננות האלו.
"בעוד זמן קצר ייצאו לאור שני הכרכים על המלך ארתור, שהם בעצם אפוס אנגלי מכונן.
אנחנו מדברים כאן על יצירות שמכסות פרק זמן של 500 שנה. אני מתרגם חלקים מכל
היצירות, חוץ מאחת שאני מתרגם בשלמותה, 'סר גווין והאביר הירוק'. הכרך השני
עוסק בתרגומים בביטוי הוויקטוריאני של המלך ארתור, ושיאו בפואמות של טניסון.
אם אתה רוצה להבין באמת את הספרות האנגלית אתה חייב להבין את הסיפור הארתוריאני
שעומד מאחוריו".
- ומה מעניין אותך ב"שירת הניבלונגים" הגרמנית?
"'הניבלונגים' הם בעיה מרתקת. הנציגים של הרוח הגרמנית המופיעים בה, האגן וקרימהילדה,
הם האחראים לכל האסונות ומעשי הטבח והטירוף ולמותו של הגיבור הטוב זיגפירד
ולנקמה הרצחנית בו. בניגוד לכל גיבורי האפוסים האחרים שתמיד בוחרים בטוב, למשל
האציל גנלון ב'שירת רולנד', הם בוחרים ברע ומשלמים על כך ביוקר.
"אבל האגן וקרימהילדה בוחרים ברע, וזה לא היה דבר רע כלל בעיני הקורא הגרמני-הנאצי.
זה אפוס שהוא אתוס לאומי, בניגוד לכל שאר היצירות. בכל פעם שגרמניה הגיעה להגמוניה
זה הביא לאסון. ובתקופה הנאצית 'הניבלונגים' הגיע לביטוי קיצוני. הם רצחו אז
מיליונים ללא רציונל, רק מתוך תאוות דם לשמה, שזה הביטוי העיקרי של 'שירת הניבלונגים'.
מי שקורא את 'הניבלונגים' יכול להבין את הגרמנים. האגן הרוצח הסדרתי הוא זהה
במראה פניו בתמונה שאני מביא בספר לאל הגרמני הראשי ווטן".
שירת האויב
בספר חושף סתיו עובדה מעניינת: בגרסה הקולנועית של הבמאי פריץ לאנג
של 'הניבלונגים' משנות העשרים, שהשפיעה עמוקות על הנאצים, קרימהילדה הגיבורה
הגרמנייה היא העתק של דמותה של חנה רובינא מהצגת "הדיבוק" שהוצגה אז בגרמניה
והשפיעה על לאנג.
סתיו: "נכון שקרימהילדה בסרט של פריץ לאנג יכולה להחליף את חנה רובינא. אותן
צמות, אותו מבט מזרה אימה. הוא כותב בזיכרונותיו שהושפע מרובינא, והן אכן זהות
לולא הבדל בסיסי אחד - קרימהילדה בלונדינית וחנה רובינא שחורת שיער".
- נדיר מאוד שמשורר עוסק גם במחקרים בליסטיים.
"קלאוזביץ אמר פעם שרק מי שמבין את שירת האויב מבין את האסטרטגיה שלו".
- אתה קורא שירה ערבית?
"לא. החיים קצרים מכדי לעשות הכול".
- למה אתה חושב שאנשים כמו דיקמן תקפו אותך כל כך ואחרים פשוט התעלמו ממך?
"בשבעת כרכי השירה יש 1,300 שירים, והמאפיה השמאלנית מזלזלת בחובבן שמתרגם
שירים מתשע שפות. זה עלבון קשה לאנשים הללו שבממסד. ואתה יודע, זה גם לא עמד
בסטנדרטים הנשגבים של אייקונים תרבותיים כמו 'ידיעות אחרונות' ו'מעריב', שבכלל
לא טרחו לאזכר את הכרכים האלו.
אין ימין אמין
על אף הנמרצות שלו בתחום התרגום, עיסוקו העיקרי של סתיו אינו
תרגומים מונומנטליים של אפוסים, אלא עריכת המגזין "נתיב", שיוצא בקביעות פעם
בחודשיים זה 19 שנים, והגיע בעת כתיבת שורות אלו לגיליון ה-110 שלו, הישג שמעטים
הם המגזינים הפוליטיים בעברית שהשתוו לו.
עם זאת, סתיו מכחיש בתוקף שזה מגזין שקשור לימין: "אני לא ימין. אין כאן ימין
ומעולם לא היה ימין. זוהי תפיסה חברתית ופילוסופית ואינטלקטואלית במערב, ואין
דבר דומה לזה במדינת היהודים. מאחורי הימין בארצות הברית עומד קהל אינטלקטואלי
גדול כי יש להם מסורת של מאות שנים, וזה לא קיים במדינת היהודים. את המושג
'ימין' המציא השמאל. אין דבר כזה בישראל ימין, נקודה".
- ושמאל יש כאן?
"בהחלט ובהחלט יש כאן שמאל, והוא שולט שליטה מוחלטת בתרבות ובתקשורת. לא משנה
מי שולט בממשלה, השמאל שולט בתודעה הציבורית. מי שהביא לכאן את התקשורת והבין
את חשיבותה הוא השמאל. אם יש צעד נפשע של התנתקות וגירוש אנשים מבתיהם ורוב
הציבור תומך בזה, זה רק בגלל שהתקשורת השמאלנית הצליחה להביא את האנשים למצב
של קבלה פסיבית של הצעדים המטורפים האלו".
500 מילה? בדיחה
למרות הערכתו לכוחו התקשורתי של השמאל, סתיו אינו מתרשם מהרמה
האינטלקטואלית של אותה קבוצה: "האקדמיה הישראלית במדעי הרוח שבויה בידי השמאל
הרדיקלי. אני לא טוען שכולם בורים, יש בהם אנשים אינטליגנטים ומומחים גדולים
בתחום המחקר שלהם, אבל ברגע שזה מגיע לחשיבה לאומית, אין לשמאל שום דבר לומר.
עובדה שאין להם אפילו כתב עת אחד.
היה פעם 'פוליטיקה' של מרצ, והוא נסגר מכיוון שרוב מי שכתבו בו היו עיתונאים.
למה להם להתאמץ אם הם יכולים לכתוב את הטור שלהם, 500 מילה, ב'הארץ' או ב'ידיעות
אחרונות'? אלא שבכמות כזו של מילים אתה לא באמת יכול לנתח נושא. זה טיפול ברמה
הדמגוגית. זה מה שהשמאל מסוגל כנראה להוציא. אין שם חשיבה אינטלקטואלית. מערכת
הטיעונים שלהם אינה מבוססת על ההיסטוריה, על תולדות העם היהודי ועל תכלית הקיום".
- מה המטרה של "נתיב"?
"הקמתי את 'נתיב' כדי לגבש קבוצת אינטלקטואלים שתשמור על ערכים של לאומיות
יהודית כי ראיתי לאן הדברים הולכים בגלל טירופו האובדני של השמאל, אל חורבן
המדינה והעם היהודי. אני עורך כתב עת 'המבקש להתמודד עם הסוגיות הקיומיות של
ישראל והעם היהודי', ככתוב בהצהרת הכוונות התמימה של 'נתיב'. ההתמודדות משתרעת
על פני עמודים צפופי אותיות.
5,000 מילים למאמר, ואם יש צורך גם יותר. אני מחייב גם הערות ומראי מקום הבאים
להבליט שהכותב לא בדה את טיעוניו ממוחו הקודח. אנחנו רוצים להיות בסיס חשיבה
על עתידה של מדינת ישראל, נטול אינטרסים פוליטיים. אני מוצף במכתבים ובטלפונים
הטוענים כנגד כובד המאמרים ואורכם. הכול מציעים לי לעבור למתכונת של שבועון
שיהיה ענייני, קצר, מאויר, שמעביר את המסר בתכלית הקיצור לעם בציון".
- אז תקצר?
"האמת היא שיש הידרדרות ברורה ברמת הכתיבה במשך השנים גם בגלל הירידה בתרבות
הישראלית. בשנים הראשונות כתבו ב'נתיב' אנשים יוצאים מהכלל, רחבי אופקים מאין
כמוהם. יוסף נדבה, ישראל אלדד. אבל מאז רובם נפטרו, וכעת לצערי יש ירידה ברמה
האינטלקטואלית של 'נתיב'. פשוט לא קמו מחליפים אינטלקטואלים באותה רמה. כל
התרבות הישראלית מידרדרת לתרבות מזרחית לבנטינית נחותה".
לא מכירים אותנו
- אתה מכיר לעומק את התרבות המזרחית שאתה כל כך בז לה?
"אני לא מכיר את התרבות המזרחית. לא חונכתי בה. אני עצמי יליד אוקראינה, ותרבותי
היא אירופית".
- לאור אריכות הימים של "נתיב" היית מגדיר אותו כהצלחה?
"'נתיב' הוא כישלון נחרץ. גם בגלל ההתעלמות המוחלטת של התקשרת השמאלנית כולה.
לא היתה ביקורת אחת ויחידה על 'נתיב' בעיתון עברי מאז 1987, רק אזכורים אגביים,
וכך זה נשאר אחרי 17 שנה, יותר מ-100 גיליונות ויותר מ-1,300 מאמרים. ומה שחמור
הרבה יותר - אנחנו לא מצליחים להגיע אל הציבור הרחב. רובו המוחלט לא יודע כלל
על קיומנו. אנחנו אחד הסודות השמורים במדינה".
- ויש מעריצים אדוקים לסוד הזה?
"גם אלו שמפליגים במחמאות על כתב העת כאשר אני מבקש מהם להרחיב את הדיבור על
הכתוב עצמו, מתברר לי עד מהרה שהם לא קראו דבר, לכל היותר עלעלו, אבל כיוון
שהתרשמו מרשימת המחברים ותואריהם, טיב הנייר ואיכות הדפוס, הניחו שלא יחטיאו
את המטרה אם יפליגו בתשבחות".
- אתה רוצה לומר שאין מי שקורא את כתב העת הזה?
"אין כוונתי לומר שאין איש שקורא את 'נתיב'. להפך, יש מי שקורא מאמרים נבחרים
מתוכו מא' ועד ת' בעיון ובתשומת לב - כותבי המאמרים עצמם. נוסף עליהם קוראים
את 'נתיב' המגיה, העורך הלשוני, עורך המשנה ואני. אלא שקריאה זו היא בעיקר
קריאה מקצועית שנועדה לברר אם מקף מחבר לא נתחלף במקרה בקו מפריד וכיוצא באלה
סוגיות הרות עולם.
"על מה ולמה משלמים המנויים את דמי המנוי השנתי שלהם נפלא מבינתי. אבל נכון
שהמצב בשאר כתבי העת משני צידי המתרס הפוליטי ובתווך אינו טוב יותר".
- הצלחתם לפחות במטרה המוצהרת שלכם, להשפיע על הפוליטיקאים?
"נכשלנו גם בזה. מובן שאין שום קשר בין 'נתיב' ובין הפוליטיקאי הממוצע. גם
שרון וגם ארנס וגם שמיר היו חברי מערכת, אבל זה לא השפיע עליהם, וככל הנראה
ההפך הוא הנכון. היו לנו איתם הרבה פגישות וישיבות, אבל הביצועים של כולם כראשי
ממשלה היו ההפך הגמור ממה שביקשו להנחיל ב'נתיב' וממה שאנחנו שאפנו אליו. וכמובן
לא היה אפשר להשפיע על פוליטיקאים מהשמאל".
כאן כדאי לציין שכמה מההתקפות הארסיות והאכזריות ביותר על שרון לאחר שהחל ליישם
את תוכנית ההתנתקות שלו הופיעו על דפי "נתיב", וכמה מהן היו פרי עטו של סתיו,
לשעבר עמיתו של שרון במערכת כתב העת.
סתיו: "אני מרגיש שאנחנו פועלים על ריק. גיבשנו צוות מוחות מהמיטב בעולם היהודי,
אני מוציא את הנשמה, אבל פשוט אין עם מי לדבר".
כתבות
ני"ע
