ביהמ"ש העליון קבע באופן סופי: לא נפל פגם במכירת שיכון ובינוי לעובדיה

כעשור לאחר הפרטת שיכון ובינוי , במסגרתה מכרה ההסתדרות את מניותיה בחברה לעובדיה, דחה היום בית המשפט העליון את הערעור של פרופ' שמעון שטרית כנגד פסק הדין, וכן את בקשתו להגיש תביעה נגזרת בשם ההסתדרות כנגד מנהלי החברה ואריסון אחזקות (חברה שמימנה העסקה ורכשה מניות מהעובדים), בטענה שהחברה נמכרה בנזיד עדשים.

ורדי-זר וצדקה יוצגו על ידי עורכי הדין רם כספי וגד טיכו ואריסון על ידי עו"ד פנחס רובין.

מדובר בעיסקה שנקשרה בשנת 1996 בין ההסתדרות לבין אריסון השקעות ועובדי חברת שיכון ובינוי אחזקות, תאגיד בשליטת ההסתדרות. על פי תנאי העיסקה, מכרה ההסתדרות לעובדי שיכון ובינוי את אחזקותיה בחברה (94% מהון המניות), תמורת סכום של 307 מיליון שקל, על בסיס שווי כולל של 326 מיליון שקל.

העובדים מכרו חלק מהמניות שרכשו (15%) לאריסון השקעות. מימון רכישת חלקם של עובדי החברה נעשה ע"י הלוואות בנקאיות להן ערבה אריסון השקעות ומנהלה המנוח, טד אריסון.

המניות שנרכשו ע"י העובדים חולקו ביניהם באופן דיפרנציאלי, כך שהבכירים והוותיקים שביניהם קיבלו מנה גדולה יותר של מניות. על-פי חוות דעת מקצועית שקיבלה ההסתדרות מדוברת-שרם, שווי החברה הוערך ב-271 מיליון שקל.

חוות דעת מקצועית של יעקב גדיש העריכה את שווויה של החברה ב-701-841 מיליון שקל. הפער הגדול בין שני ההערכות הניע את ההסתדרות לבקש הערכת שווי שלישית. זו ניתנה ע"י רו"ח גד סומך, שהעריך את שווייה של שיכון ובינוי ב-550-602 מיליון שקל.

התובעים טענו, באמצעות עו"ד משה קפלנסקי, כי הנסיבות שאפפו את המו"מ והמחיר הנמוך לדעתם ששילמו הרוכשים להסתדרות מצביעים על מניפולציה או על קשר שנקשר בין הרוכשים לבין ההסתדרות, אשר באמצעותם שמטה או הוציאה ההסתדרות מידיה נכס בשווי של מאות מיליוני שקלים במחיר הנמוך בהרבה משוויו האמיתי.

בכך הביאה להתעשרות הרוכשים על חשבון כלל חברי ההסתדרות. לכן, ביקשו מביהמ"ש לאפשר להם לתבוע בשם ההסתדרות מהרוכשים, על דרך של תביעה נגזרת, את השבת הכספים המהווים לטענתם את הפרש התמורה בין שווייה הריאלי והאמיתי של שיכון ובינוי בזמן כריתת ההסכם, לבין המחיר שקיבלה ההסתדרות בפועל.

התובעים טענו בנוסף, כי העיסקה מנעה מקופתה המדולדלת של ההסתדרות להתמלא בכ-900 מיליון שקל. עוד טענו התובעים, כי שיכון ובינוי ובעלי התפקידים המרכזיים בה, ורדי-זר וצדקה, הפרו את חובת הגילוי והדיווח הנאות, בכך שהסתירו את הנתונים האמיתיים בדבר מצבה הכספי של שיכון ובינוי והביאו למכירתה במחיר הנמוך במאות מיליוני שקלים משווייה האמיתי.

ביהמ"ש המחוזי בת"א דחה את עתירתו של פרופ' שטרית וזה עתר לעליון. דחיית הערעור אישרה את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, שקבע כי שטרית ויתר התובעים לא הביאו ולו בדל של ראיה לביסוס טענתם.

השופט גרוניס קובע, כי מקובלת עליו מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה המערערים לא הציגו ראיה כלשהי ואפילו לא ראיה לכאורה לביסוס טענותיהם. עוד נקבע, כי המחיר בו נמכרה שיכון ובינוי שיקף את שוויה האמיתי במועד המכירה והיה מחיר ראוי ואין מקום להתערב בפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי שקבע כך.

באשר לטענת שטרית כנגד הפסיקה שלא לאפשר לו לקבל העתקים של חוות הדעת הכלכליות שנערכו עבור ההסתדרות באשר לשווי שיכון ובינוי, קבע ביהמ"ש העליון, כי בעקרון ישנו הליך גילוי מסמכים חלקי אף בבקשה לתביעה נגזרת, ואולם אף אם היו מקבלים המערערים את חוות הדעת ואף אם היו מכינים על סמך חוות דעת אלה חוות דעת נוספת גבוהה יותר, הדבר לא היה מסייע בידם, שכן לא היה קונה אחר שהיה מוכן לרכוש את שיכון ובינוי, פרט לעובדיה.

ביהמ"ש קובע, כי חוות דעת אינה תחליף לקונה והערכת שווי אינה שוות ערך להצעת מחיר ואף אם המערערים היו מבססים טענה כי השווי הכלכלי יותר גבוה, לא היה בכך די כדי ליצור יש מאין קונים שהיו מתעניינים ברכישת החברה.

ביהמ"ש מוסיף, כי המערערים לא עשו מאמץ אמיתי להביא ראיות מטעמם לעניין שוויה של החברה בעת המכירה ולא נתנו הסבר מדוע לא זימנו את פרופ' סוארי (שנתן חוות דעת כי שווי המכירה היה ראוי) לחקירה נגדית.

בנסיבות העניין נדחה ערעור שכנגד על פסיקת הוצאות ולא ניתן צו להוצאות. הפרטת שיכון ובינוי שהינה עסקת ההפרטה הגדולה ביותר של מכירת חברה לעובדיה שנעשתה אי פעם בישראל קיבלה את האישור הסופי כשברקע מהדהדות קביעות ביהמ"ש המחוזי שהפכו לסופיות לפיהן: "העובדות והנסיבות שכנעוני כי המחיר האמיתי ששולם ע"י עובדי שכון ובינוי תמורת רכישתה, שיקף את ערכה האמיתי של החברה"; "הנסיבות והעובדות אינן מצביעות על ניהול בלתי תקין של מכירת שיכון ובינוי"; "ההשמצות ודברי הבלע שהוטחו במשיבים ונציגיהם, לא היו מבוססים מבחינה עובדתית וחלקם אף חרג מגבול הטעם הטוב וגבל בהוצאת לשון הרע".