שאלה של חיים ומוות

במלחמה נגד החיזבאללה ישראל כמובן תנצח, כפי שניצחה בכל מלחמותיה, פשוט, אין לנו ברירה אחרת. איננו יכולים להרשות לעצמנו להפסיד באף מלחמה, כי המלחמה שנפסיד בה תהיה המלחמה האחרונה למדינת ישראל ולמדינת היהודים. עבור יהודי כל העולם, תבוסתה של ישראל פרושה שואה. כזה הוא המשא שעל כתפי מנהיגי מדינתנו. בכך הם נבדלים משאר הפוליטיקאים של העולם המודרני. מחיר ההחלטות המתקבלות בדרג הבכיר ביותר בארץ, הינו עבור תושביה שונה מאשר ברוב המדינות.

בישראל זו אינה שאלה של התפטרות ממשלה או של בחירות מוקדמות לכנסת. זאת אינה שאלה של קריירה של פוליטיקאים אלה או אחרים, או של קריסת תאוריות של מומחים מלומדים. בישראל זה פשוט יותר ונורא הרבה יותר: זו שאלה של חיים או מוות. בדיוק כמו שזה היה עבור היהודים תמיד ובכל מקום. במשך עשרות אנו מנצחים את אויבינו, עם כמה מהם אף חותמים על הסכם שלום. אלא, ברגע שנדמה לנו שלפנינו סוף סוף קצת רוגע, שוב מופיע מישהו המנסה לפתור את בעיותיו על חשבוננו, אפשר להתגבר על זה, לא אחת כבר היינו במצב דומה.

היום אנחנו רק עומדים לצאת מהמלחמה שלא הסתיימה ולנסות ולנתח תוצאותיה בקור הרוח האפשרי. לא לצורך התחשבנויות פוליטיות, אלא כדי להיות מוכנים לניסיונות הבאים בצורה טובה יותר משהיינו הפעם. עלינו להבין מה נעשה נכון ומה לא; אילו החלטות היו נכונות ואילו שגויות; אילו מהתוכניות הממשלתיות פעלו ואילו נכשלו; אילו יזמות פרטיות, שהיו עיקר מערכת העזרה של הציבור הישראלי לאזרחים שמצאו עצמם תחת אש, צריכות להפוך לתוכניות ממלכתיות, שיש להרחיבן במידה הדרושה.

אנו זקוקים עתה לשלום מבפנים, לא נוכל לעמוד מול אויבינו אם המתח שבתוכנו אנו לא יפוג. עבור אלה המבקשים לכלותנו, את כולנו, צברים, ותיקים ועולים חדשים, רוסים או מרוקאים, חילוניים וחרדים, תושבי הקבוצים השמאלניים ותושבי ההתנחלויות הימניות, קוראי "הארץ" וקוראי "מעריב" - כולנו שווים; חובשי שטריימעלך או כובעים, כיפות שחורות או כיפות סרוגות, גלויי ראש או עוטי כאפיות, עובדת היותנו אזרחי ישראל הופכת אותנו מטרה עבורם. אנחנו רק משלים את עצמנו בחשבנו אחרת, אבל אלה המשלחים מתאבדים להתפוצץ בחוצותינו ומשגרים לעברנו רקטות וטילים, הם הצוהלים לנוכח כל מחלוקת בתוכנו. אסור לנו לעזור להם. עלינו להתלכד, כפי שעשינו בכל דור ודור בעיתות צרה. עלינו להיות "אנחנו" קודם להיותנו "אני".

כדאי לנו להסתכל בעצמנו בראי ולתת את הדעת לשאלה האם מותר לנו להמשיך לחיות כפי שחיינו בעשר או עשרים השנים האחרונות, "טוב לי - טוב לישראל", או שאותנו הולם יותר לחיות לפי העיקרון: "אל תחשוב מה ארצך יכולה לעשות למענך, אלא מה אתה יכול לעשות למען ארצך" כדברי הנשיא קנדי, הקרובים ברוחם לדברי הלל הזקן שאמר "כשאני לעצמי - מה אני?".

שרדנו כעם משום שהאחריות הקולקטיבית הייתה לחם חוקנו, ערבות הדדית הייתה בסיס קיומנו, צדקה הייתה נורמת יסוד בגולה. למרבית הצער, זנחנו את האחריות הקולקטיבית-החברתית שעליה הושתתו ערכינו בגולה ובשנותיה הראשונות של המדינה. במקומה העצמנו וטיפחנו את האינדיבידואליזם, הפרטנו וביטלנו רבים מהשירותים החברתיים החיוניים וחדלנו להיות חברה התומכת ודואגת לזולת. מן הראוי שמלחמה זו תביא לטלטלה חזקה בחשיבתנו ובאורח חיינו. טוב יהיה אם נשאף להיות מה שהיינו פעם: חברה לתפארת, הדואגת לכל, גם לחלשים שבתוכה. תמיד ידענו להיות מוכנים לכל האתגרים הקשים שעמדו בפנינו, בכל המישורים, ולא רק להגיב עליהם, כפי שקרה עתה, ולמרבית הצער במחיר חייהם וסבלם של מיטב בנינו ובנותינו, בין החורבות ומתוך הכאב עלינו לאזור כוח כדי להשיב לעצמנו את אחד מעיקרי הווייתנו: להיות אנחנו. "