הפולש למגרש לא יקבל הכשר

יצחק זוהר (להלן: "המערער") החזיק במגרש הנמצא בבעלות עיריית תל-אביב (להלן: "המשיבה" או "העירייה"), וניהל בו חניון. באמצע שנת 2002 החליטה המשיבה לסגור חניונים אשר בניהולו של המערער, ובהם החניון המופעל על המגרש. המערער הגיש תובענה לבית משפט השלום בגין החלטה זו, אך תביעתו נדחתה על הסף. על כך הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, שטרם התברר.

ביום 30.05.02 הוציאה המשיבה צו לפי סעיף 5 לחוק הרשויות המקומיות (שימוש ארעי במגרשים ריקים, להלן: "החוק"), המאשר שימוש ארעי במגרש כמגרש חניה ציבורי. ביום 18.11.02 פינתה המשיבה בעזרת המשטרה את המערער מהמגרש, ופתחה שם חניון בהנהלת החברה העירונית "אחוזות חוף".

ביום 7.1.03 שלח המערער הודעה לראש העירייה בהתאם לסעיף 6 לחוק, ובה הודיע, כי הוא ישתמש במגרש כמגרש חניה פרטי, וביקש כי יינתן לו האישור לכך. בקשתו זו נדחתה. בשל כך הגיש המערער עתירה מנהלית לביהמ"ש המחוזי בת"א, אשר נדחתה על-ידי השופט טל.

ביהמ"ש המחוזי קבע, כי המערער אינו "מחזיק" במגרש, כמובנו בסעיף 6 לחוק, ולכן אין לו הזכות לפנות בבקשה לפי אותו סעיף. על פס"ד זה הגיש המערער ערעור לביהמ"ש העליון. פסק הדין בערעור ניתן מפי השופטת עדנה ארבל ובהסכמת השופטים ברק ונאור.

טענתו המרכזית של המערער הינה, כי הינו "מחזיק" כמשמעות המונח בחוק. המערער טוען כי הוריה של אשתו החזיקו במגרש עוד לפני קום המדינה, ולאחר נישואיו עבר המגרש מידיהם להחזקתו. המערער טוען כי הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר למגרש, וכי הוא מחויב בתשלום מיסים בגינו למשיבה.

לטענתו, החוק מפנה במפורש להגדרת "מחזיק" בפקודת העיריות, ולפיכך יש להעניק למונח בשני החיקוקים משמעות זהה. תכלית החוק הינה הקטנת מצוקת החניה, ולפיכך, לטענת המערער, אין מקום לאפשר במסגרתו פתרון לבעיות כלכליות המתעוררות בין המחזיק בפועל לבין הבעלים הרשום.

החוק, קובעת השופטת ארבל, מאפשר לרשות מקומית להשתמש במגרשים ריקים גם כאשר הם אינם בבעלותה או בהחזקתה, לשני צרכים מוגדרים - האחד, לנקוט פעולות לגינון זמני של המגרש, והשני, שהוא הרלוונטי לענייננו, להפוך את המגרש למגרש חניה לציבור ללא תשלום. בעניין זה קובעים סעיפים 5, 6 לחוק כך:

5. שימוש זמני במגרש חניה: הרשות רשאית במקום לתת צו לפי סעיף 2, לצוות על השימוש הזמני במגרש ריק כמגרש חניה ציבורי.

6. הפיכת מגרש ריק למגרש חניה פרטי: (א) מי שנצטווה כאמור בסעיף 5, ימלא אחר הצו, אולם רשאי הוא בהודעה שתימסר לראש הרשות תוך 60 ימים ממועד קבלת ההודעה, להודיע כי ישתמש במגרש כמגרש חניה פרטי, ויראו הודעה זו כבקשה לרישיון לניהול מגרש חניה פרטי לפי כל דין.

(ב) רשות שקיבלה הודעה כאמור בסעיף קטן (א) תאשר לבעל המגרש כי הוא רשאי לנהל מגרש חניה פרטי על המגרש, ויראו אישור זה כרישיון לפי חוק רישוי עסקים, הצווים שמוציאה הרשות המקומית בהתאם לחוק מופנים כלפי בעלי המגרשים. "בעל" מוגדר בסעיף 1 לחוק: "לרבות מחזיק, כמשמעותם בסעיף 1 לפקודת העיריות". אין חולק כי המערער אינו הבעלים של הקרקע, והמחלוקת נסבה סביב השאלה האם הינו מחזיק כמשמעותו בחוק.

המונח "מחזיק" בסעיף 1 לפקודת העיריות, מוגדר כך: "מחזיק" - אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון;

לצורכי גביית ארנונה עירונית נפסק, כי בהינתן קיומם של מספר מחזיקים מקטגוריות שונות, ההלכה היא שחובת התשלום תחול על בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. בתי המשפט המחוזיים פירשו את המונח מחזיק, לצורך גביית ארנונה, ככולל גם מחזיק שלא כדין או ללא רישיון או היתר.

תכליתו של החוק הינה למצוא פתרון לבעיות העולות כתוצאה מתופעת המגרשים הריקים, כגון הצטברות אשפה, פלישה ובנייה בלתי חוקית, וכן גם דאגה לאיכות הסביבה ולמצוקת החניה ברשות המקומית. מתכלית זו ניתן להסיק בבירור, קובעת השופט ארבל, כי על המונח "מחזיק" בהקשרו של החוק להתפרש כמחזיק כדין. לא יהא זה סביר שהוראות חוק, שאחת ממטרותיו היא למנוע פלישה למגרשים ריקים, תכשרנה את החזקתם של הפולשים כמחזיקים לצורך החוק.

למעשה מבקש המערער להכיר בשיטה של "כל דאלים גבר" או "כל הקודם זוכה". האזרח הראשון שיתפוס מגרש ריק ויסרב להתפנות ממנו יוכל, אליבא דשיטת המערער, רק להרוויח מכך, שכן אם יוצא צו בהתאם לסעיף 5 לחוק, יוכל הוא לקבל רישיון להפעלת מגרש חניה פרטי בהתאם לסעיף 6 לחוק, וזאת, תוך עקיפת דיני הרישוי הרגילים. לא יתכן שבמקום להוקיע את הפולשים והמחזיקים שלא כדין יוענקו להם, בחסות החוק, דרכים להכשיר את החזקתם הבלתי חוקית.

המערער לא הוכיח את היותו מחזיק כדין. ההיפך הוא הנכון. הוא אף ניסה לשכנע את בית המשפט להכיר בפולש כמחזיק לצורך החוק. אמנם המערער טוען כי חמיו מחזיקים במגרש עוד לפני קום המדינה, אך בכך אין כדי להוכיח החזקה כדין.

התוצאה הסופית: הערעור נדחה.

בית המשפט העליון, עע"א 9963/03, השופטים ברק, נאור, ארבל.

בשם המערער: עוה"ד גבסין ויעקב.

בשם המשיבה: עו"ד אחרק.