המהפכן

חוליו קורטאסר הוא כנראה הסופר הדרום-אמריקני הכי חשוב שאתם לא מכירים. או לפחות לא מכירים מספיק טוב. טל ניצן, שערכה ותרגמה קובץ סיפורים רחב היקף שלו, "שמיים אחרים", מסבירה למה > דן שדור

חוליו קורטאסר אף פעם לא כיכב בטבלאות רבי המכר בישראל ושמו אינו מוכר גם לקוראים רבים שהידע הספרותי שלהם הולך כמה כותרים מעבר ל"צופן דה וינצ'י". איך כל זה מתיישב עם העובדה שקורטאסר הוא אחד הסופרים החדשניים, החשובים והמוערכים במאה ה-20? זה לא. אבל כשקוראים את הסיפורים שלו נזכרים בכך שהדימיון האנושי מציע מספר אפשרויות הרבה יותר מוזרות ומעניינות מהטעם שמכתיב את שוק הספרים בישראל. התמונה הזו, בכל אופן, עשויה להתהפך בקרוב, כשבימים אלו אנחנו מקבלים הזדמנות זהב לגלות את קורטאסר, עם קובץ סיפורים חדש וראשון בהיקפו, "שמיים אחרים", שיוצא בסדרת "לטינו" של הוצאת הקיבוץ המאוחד, וכולל מדגם מובחר מהיצירה של הסופר לאורך כשלושים שנה.

האחראית על ייבוא הקובץ החדש לעברית היא טל ניצן, עורכת הסדרה, משוררת, ומהמתרגמות הפוריות והמעולות בישראל, שאחראית על מספר גדול של תרגומים, בעיקר מספרדית. על ההחלטה לתרגם את "שמיים אחרים" היא אומרת: "קורטאסר הוא אחד הסופרים הגדולים לא רק בספרות הלטינו-אמריקנית, אלא אחד המספרים הווירטואוזיים בספרות העולם במאה העשרים. תמונת הסיפורת במאה הזאת לא שלמה בלעדיו. במשולש ששני קודקודיו האחרים הם בורחס וגרסיה מארקס, קורטאסר הוא לטעמי המרתק מבין השלושה - וזה לא יחס מועדף מצדי, כי גם את שני האחרים תרגמתי. קובצי סיפורים של קורטאסר הופיעו כאן בעבר, אבל עד עכשיו הוא לא תפס את המקום הראוי לו בתודעת קוראי העברית. "שמיים אחרים" הוא, בפעם הראשונה בעברית, מבחר ממיטב הסיפורים והנובלות של קורטאסר, מתוך שבעה מספריו. אני מקווה שהחשיפה הזאת תחולל את השינוי המתבקש ביחס לסופר שהוגדר כגאון".

" הזכרת את בורחס וגרסיה מארקס, שזכה בנובל. נדמה שקורטאסר מעולם לא זכה לתהילה ולפרסים של סופרים אחרים מהיבשת שלו.

"צריך לסייג את הקביעה הזאת למצב בישראל. בעולם, גם מעבר לגבולות השפה הספרדית, היצירה של קורטאסר מבוססת, מתורגמת וזוכה לתהילה רבה זה שנים. עניין הפרסים הוא סוג של אנקדוטה: קורטאסר הוא לא מהיוצרים שהיו אלמונים ונידחים בחייהם והתגלו אחרי מותם - הוא היה סופר מאוד מוערך וידוע גם בימי חייו. משום מה המוניטין שלו לא התבטא בפרסים, וזה מהמקרים שמעוררים תהייה בנוגע לחשיבות הפרסים, לא ביחס לערך של מקבליהם (או לא-מקבליהם). בעיני זה די משעשע שהיוצר הזה, מהחשובים שקמו אי-פעם לשפה הספרדית ולסיפור הקצר, זכה כל חייו בשני פרסים: פרס מדיצ'י הצרפתי לרומן הזר הטוב ביותר, ועיטור 'העצמאות התרבותית' בניקרגואה. מצד שני, גם בורחס מת מתוסכל על שלא זכה בפרס נובל".

יצרים קולנועיים

קורטאסר נולד בבלגיה ב-1914 להורים ארגנטינאים, ובגיל ארבע היגר איתם בחזרה לארץ המוצא. בשנות החמישים היגר לצרפת, שם העביר את רוב שנותיו עד מותו ב-1984. למרות השהות הארוכה מחוץ לארגנטינה, הוא המשיך לכתוב בספרדית. אם לחזור למשולש הספרותי שמתארת ניצן, אז במידה שהספרות של בורחס עשויה להיות אינטלקטואלית מדי, ושל גרסיה מרקס מסתכנת לעתים בעודף סנטימנטליות, קורטאסר, ברגעים הטובים שלו (ויש כאלה הרבה), מצליח לתמרן בין שני הקצוות כדי ליצור עולם ספרותי מפואר וייחודי. למרות הפלרטוט התמידי שלו עם הפנטסטי והסוריאליסטי, החוויה שהוא מעביר נותרת צמודה לקרקע, מזכירה שהחלומות שלנו לעולם לא מתנתקים באופן מוחלט מהמציאות הקונקרטית של הגוף והנפש. כשהוא מתאר גבר שבזמן שהוא מתגעגע לאהובה רחוקה הוא מתחיל להקיא ארנבונים ("מכתב לעלמה בפאריז"), הכוונה שלו אינה לזעזע או להתריס, אלא רק להציב מטאפורה למצב קיומי כלשהו, שלרוב מתקיים על קרקע מלנכולית. מטאפורה למה בדיוק? אפשר לנחש, כדאי אפילו אם רוצים למצות את חווית הקריאה, אבל בסופו של דבר הדימויים של קורטאסר חומקים ומתפצלים, אף פעם לא מניחים לקורא לשבת בנחת על הכורסא. ממש כמו הדמות הראשית בסיפור הקצרצר "המשכיות הפארקים" (מתוך "סוף המשחק", הוצאת כרמל, 2005) - גבר ששוקע בתוך עלילת מתח בתוך ספר שהוא קורא רק כדי לגלות בסופו של דבר שהוא עצמו הקורבן.

זוהי רק דוגמא אחת לאופן שבו קורטאסר מכסה חווית קריאה טוטאלית, דרך סיפורים ש"מוסיפים להתבונן בך גם לאחר שסגרת את הספר", כפי שמצוין על הגב הלבן של "שמיים אחרים". נקודות המבט המתחלפות לצד דימויים ויזואלים מהממים ופירוק ובנייה מחדש של הזמן הסיפורי, מסבירים גם את הקשר ההדוק של קורטאסר לקולנוע, קשר שמדגיש את התפקיד המרכזי של קורטאסר בתרבות העולמית. לא במקרה סיפור נוסף שלו שמופיע בקובץ החדש - "הרוק של השטן" - הוא הבסיס לתסריט של "יצרים" (Blow Up), סרטו של מיכאלנג'לו אנטוניוני מ-66' שנחשב בצדק לאחת הפסגות של הקולנוע המודרני. "גם הסרט 'חייה הכפולים של ורוניק' של קז'יסטוף קישלובסקי מבוסס כנראה על הסיפור 'רחוקה', שכלול גם הוא במבחר הזה", מוסיפה ניצן, "אין ספק שלצד הוויזואלי והדרמתי יש נוכחות חזקה מאוד בסיפורים של קורטאסר, וגם המרכיב האפל והמסויט שבהם קושר אותם למדיום הקולנועי. יש משהו בחוויית הקריאה בקורטאסר שדומה לצפייה בסרט".

" כמה כאב ראש נגרם למי שמתנדב לתרגם את המורכבות הספרותית של קורטאסר, ומדוע מעולם לא תורגם לעברית אף אחד מהרומנים שלו?

"הלשון אצל קורטאסר בהירה ופשוטה ועומדת כולה לרשות הסיפור, לא נאבקת אתו על תשומת הלב. אין בה אלמנטים סגנוניים בולטים. הקול המספר צנוע. האתגר התרגומי העיקרי היה לשמור על האלגנטיות הנקייה, השקופה, של הלשון שלו, ולפנות לסיפורים בעברית אותו מרווח שהיה להם בספרדית. רק בסיפור "את נשכבת לצדך", אפשר לראות כבר לפי הכותרת שנדרשה איזו להטוטנות דקדוקית כדי לשחזר בעברית את המשחק הלשוני של קורטאסר, שהיה מעט שונה במקור. מלבד זה, הספרדית של קורטאסר היא ספרדית ארגנטינאית, וחלק מהסיפורים נטועים בבואנוס איירס, אבל שם גם השורשים של הספרדית שלי. אשר לרומנים, הקשה והמורכב - והידוע - ביניהם הוא 'קלאס', רומן שאפתני ומהפכני בן קרוב ל-600 עמודים שמאפשר כמה קריאות שונות, לאו דווקא ליניאריות. הוא קשה ומורכב לתרגום, לא בלתי-אפשרי. אבל עם כל העניין ברומנים, הסיפור הקצר הוא הז'אנר המובהק, העל-זמני, של קורטאסר. בו הוא הגיע לפסגת הישגיו, ולכן העדפתי להתמקד בו".

" כמי שבעצמה נעה בין כתיבה לבין תרגום, גילית משיכה מיוחדת לקורטאסר כסופר ומתרגם?

"נכון שקורטאסר עבד במשך כעשרים שנה כמתרגם בכיר באונסק"ו בפריס, וגם תירגם לספרדית את כל סיפורי אדגר אלן פו, את 'רובינזון קרוזו', את 'זיכרונות אדריאנוס' של מרגריט יורסנאר ועוד. גם חלק מהגיבורים בסיפוריו הם מתרגמים. אבל המשיכה שלי אל קורטאסר היא משיכה ראשונית ומיידית של קוראת. אני מאוהבת ביסוד האפל שביצירה שלו. העוצמה המעודנת, ההפתעות המצמררות, התנועה המתעתעת לעבר 'הצד האחר', השליטה המושלמת גם באמנות הסיפור וגם בתודעת הקוראים - כל אלה הופכים את יצירתו בשבילי לאחד הביטויים המענגים ביותר של הסיפור הפנטסטי".

טקסט פוליטי

שלושת הסיפורים האחרונים בקובץ, שמסודר משנת 51' עד 82' בסדר כרונלוגי, מייצגים מעבר של קורטאסר לספרות פוליטית יותר, במשמעות המאוד אישית שלו. אמנם המעבר של קורטאסר בשנות ה-50 לפאריז היה קשור גם לעליית המשטר הפרוניסטי באותם שנים, אבל רק בשנות השישים והשבעים הוא החל להזדהות עם מאבקים פוליטיים של השמאל בדרום אמריקה. לרוע המזל ההתעוררות הזו לא הגיעה מאוחר מדי, מאחר שהדיקטטורה הארגנטינית הגיעה לשיא האכזריות שלה בשנות השבעים. בסיפור "גרפיטי" מ-77' הוא מתאר סיפור אהבה יפהפה ובלתי אפשרי על רקע מציאות שבה מי שמצייר על הקירות נענש בחומרה על ידי המשטרה. אפשר לנחש שתוך כדי כתיבה חש בטרגדיה של אלפי הצעירים שנטחפו ונרצחו באותן שנים נוראיות בארגנטינה בעוון התנגדות למשטר.

עבור ניצן, הקשר בין ספרות לפוליטיקה לא חדש, לאחר שב-2004 ערכה את "בעט ברזל" (הוצאת חרגול), אנתולוגיה של שירה פוליטית בישראל. האם הבחירה בספרות הפוליטית של קורטאסר לחתום את הקובץ היא אמירה פוליטית בפני עצמה? "בשלושת הסיפורים האחרונים יש ממד פוליטי", היא אומרת, "וזה עניין כרונולוגי: האלמנט הזה חדר לכתיבה של קורטאסר מתחילת שנות השישים, בעקבות המהפיכה בקובה, והיה חשוב לי, כמובן, להראות גם את ההיבט הזה ביצירתו, ואת האופן שבו המודעות הפוליטית חוללה שינוי בכתיבה שלו.

"העניין שלי הוא בראש ובראשונה ספרותי, לא פוליטי. אמנם ערכתי את 'בעט ברזל', מבחר של שירת מחאה עברית נגד הכיבוש, אבל אני לא חושבת, חלילה, שהספרות בכללה 'צריכה' להתגייס ולהתמקד בפוליטי. ספרות צריכה להיות טובה, נקודה. כן יש לי עניין, גדול, בהיבט ההומניסטי, הרחב יותר מהפוליטי המיידי. אני מאמינה, ונוכחת לדעת שוב ושוב, שהגורם ההומניסטי הוא מרכיב שעשוי להפוך יצירת ספרות טובה ליצירת מופת. קורטאסר עצמו העיד שההתעוררות הפוליטית שלו, ההתגייסות שלו לפעילות קדחתנית למען זכויות האדם, תרמה לכתיבה שלו: הוא התחיל לאהוב יותר את הדמויות שלו, הן חדלו להיות כלים - מורכבים ככל שהיו - להנעת העלילה הפנטסטית: הן הפכו לבני אדם". "