הפוליטיקאי

מדובר בשילוב נדיר וייחודי של תכונות ונסיבות. שר לשעבר, מכר ותיק וקרוב של ברק, אפילו מגדיר אותו כ"פוליטיקאי מספר אחד בישראל", בכוונו ליכולתו להגיע למטרותיו בדרכים מתוחכמות.

"אין ספק שברק היה יכול להיות ראש ממשלה", אומר אותו אדם, "אבל זה פשוט לא מעניין אותו". ובכן, הריהו לפניכם: המתכון של אהרן ברק להצלחה במגעים מול פוליטיקאים.

היכולת והאישיות

גם יריביו של ברק מסכימים שהוא גאון. "שרי משפטים ושופטים בחו"ל אמרו לי שהם לומדים את הפסיקה שלו", נזכר יוסי ביילין. ואילו יעקב נאמן סיפר, שב-1962 נכח בטכס, בו קיבל ברק את הדוקטורט שלו, והשופט העליון אלפרד ויתקון אמר לו: "אתה רואה את האיש הצעיר הזה? הוא גאון ויגיע רחוק מאוד".

דוד ליבאי אומר עליו: "קודם כל, ברק הוא בן אדם. חוץ מזה שברק הוא משפטן מהדרגה הגבוהה ביותר, בעל כושר ניתוח מדהים ומחשבה משפטית מרתקת - הוא איש חכם, נעים הליכות, יש לו קסם ואישיות כובשת. יש לו כושר שכנוע שנובע מחוכמתו ומיכולתו להציג נימוקים משכנעים. הוא תיאורטיקן ואידיאולוג ואיש אקדמיה, אבל חי עם שתי רגליו על הקרקע ויודע כיצד להתמודד עם שאלות מעשיות. בזה הייתי תולה את ההשפעה שלו".

ביילין מוסיף: "השפעתו של ברק נובעת מכך שהמוניטין שלו הוא של מי שאין לו נגיעות. הוא הפך להיות אייקון של החברה הישראלית, ובמיוחד של החברה המשפטית, וכל מי שקיבל לידיו את תיק המשפטים התייחס לאייקון הזה בזהירות".

כאשר אדם ברמה כזו ניצב מול פוליטיקאי ממוצע, יש לו יתרון התחלתי. ולא שאין פוליטיקאים חכמים ושלא היו שרי משפטים בעלי רמה גבוהה; אבל להיאבק מול מישהו כל כך חכם, כל כך ידען ובעל כריזמה כה גדולה - זה בכלל לא פשוט. לכך יש להוסיף את שאלת כישוריהם של השרים, בה נעסוק בהמשך.

הדעות והפסיקה

חבר לשעבר בוועדה לבחירת שופטים, פוליטיקאי דתי, מצביע על מקור כוח נוסף. "לא מדובר בתככן מדרג ג'. ברק מוביל סדר יום ומשנתו סדורה. כשאתה מתמודד אתו, אתה צריך לעמוד מול משנה וערכים. הפוליטיקאים שבאים להתמודד איתו נמסים באש האידיאולוגיה שלו.

ברוב המקרים, שר המשפטים הלך אתו משום שהסכים איתו ברמה האידיאולוגית. הוא לא עוטף את רצונותיו באידיאולוגיה; היא אמיתית. ברק הפך להיות נביא ומצפן למי שאין להם, למשל, מערכת ערכים דתית להיאחז בה".

"יש לו רקע יהודי", אומר מאיר שטרית, "הוא מאמין ביהדות ובעם ישראל ובציונות". אלא שברק סבור, שיהודי יכול להיות גם מי שאינו מקיים את כל תרי"ג מצוות ושלאיש אין מונופול על הדת. "ברק גם מאמין", מוסיף שר לשעבר אחר, "שכאשר הוא מגן על זכויות המיעוט, הוא עושה מעשה שאינו רק משפטי מובהק, אלא גם יהודי מובהק".

מאחר שרוב הפוליטיקאים אינם דתיים, הרי שהגישה הזו יצרה לברק הרבה יותר בעלי ברית נאמנים (גם אם שקטים) מאשר אויבים (גם אם קולניים). "המפלגה של אהרון ברק היא מדינת ישראל", מסכם ליבאי.

היחסים עם הכנסת

השנים האחרונות אופיינו בעימותים רבים בין בית המשפט העליון בכלל, וברק בפרט, לבין שורה של חברי כנסת - בעיקר חרדים ומהימין. הטיעון הנפוץ הוא, שבג"ץ מתערב יתר על המידה בנושאים הנתונים לסמכותה של הרשות המחוקקת, או בכאלו שאמורים להידון במסגרת הפוליטית-ציבורית ולא במסגרת המשפטית.

אבל, טוען שר משפטים לשעבר, האמת שונה בתכלית. בית המשפט העליון של מאיר שמגר ואהרן ברק מתערב הרבה פחות מאשר בעבר בנושאים כאלו. מה שהשתנה הוא מערכת הערכים שמחוץ לבית המשפט: "מבחינת הפוליטיקאים זה הפך להיות לא רק מותר, אלא גם מועיל ללחום בבית המשפט, על הדעות שהוא מייצג.

"ברק לא שינה באופן עמוק את הפסיקה בנושאים כגון זכויות האדם. הוא שינה את הרטוריקה. שופטים עליונים קודמים דנו בכל מקרה לגופו, ורק מקיבוץ פסקי הדין שלהם יכולת להגיע למשנתם המשפטית. ברק הולך ההיפך: הוא כותב מהי משנתו וממנה גוזר את המקרה הספציפי".

"אנשים קוראים את זה ואומרים: רגע, אני לא מסכים עם הגישה - גם אם הם מסכימים עם הפסיקה במקרה הנדון. שופטים אחרים הסתירו את האמת: שלעיתים הם פוסקים נגד דעת הרוב בכנסת. ברק אומר את האמת שלציבור הפוליטי קשה לשמוע: זה בסמכותי - מה שאומר שזה אינו בסמכותכם".

הגישה הזו הביאה את ברק לקרב הקשה ביותר, שניהל בשנות כהונתו: נגד ההצעה להקים בית משפט לחוקה. הצעה זו, שבאה מחוגי הימין והחרדים, ביקשה להפקיע מבג"ץ את סמכות פרשנות החוק ולהעביר אותה לבית משפט נפרד.

ברק, במעשה חריג ביותר, בא לישיבת ועדת החוקה להציג את עמדתו נגד ההצעה, וגם על כך ספג ביקורת קשה. אבל זה השתלם לו: הוועדה דחתה את ההצעה, בעוד ברק יושב בחדר ורואה בדיוק מי מצביע כיצד.

לעומת זאת, יש לציין, כי במקרים לא מעטים ניסה ברק להעביר תפוחי אדמה לוהטים לידיה של הכנסת. כך עשה למשל בנושא הגיור ובנושא גיוס בני הישיבות. אלא שהפוליטיקאים, כדרכם, קיוו שאו שהפריץ ימות או שהכלב ימות, ונקטו בשב ואל תעשה.

"כשאין ברירה, כאשר הכנסת לא עושה את מלאכתה, ואדם עומד כעני בפתח ומבקש שבית המשפט יגן עליו ועל זכויותיו - ברק היה חייב לפסוק", אומר שר לשעבר. "הכנסת גם נמנעה מלחוקק וגם כעסה על בית המשפט שנכנס לוואקום שהיא יצרה, ואחר כך ברוב חוצפתה עוד טענה כלפיו 'מי שמך'. 40 שנה הכנסת לא עשתה כלום בתחום זכויות האזרח, ובית המשפט העליון הוא שהניח את היסודות".

הסמכות שבתפקיד

עם כל התכונות האישיות, אסור לשכוח שאהרן ברק גם יושב באחת מעמדות הכוח החזקות ביותר בישראל, והוא בהחלט מודע לכך. הדוגמא הבולטת ביותר היא הדיונים בוועדה לבחירת שופטים, כאשר כמעט תמיד מוצגת דעה אחידה של שלושת השופטים העליונים ובראשם ברק. לרוב הצליח ברק להכניס את מי שרצה, ומעט היוצאים מן הכלל דווקא מעידים על הכלל.

ביילין נתקל בכוחה של המשרה מכיוון אחר, כאשר חלק על ברק בנוגע ליישום רפורמת אור. להפתעתו גילה ביילין, שבניגוד לעמדה הברורה של ברק וחבריו לעליון בעד הרפורמה, שופטים רבים בשטח התנגדו לה. אז למה הם לא דיברו? "הם חששו מפני שהיו במערכת היררכית שכבר התקבלו בה החלטות".

* אתה מתכוון לומר שהם פחדו מברק?

"ברק הוא לא איש שמטיל אימה. הוא הרבה יותר אדמו"ר מאשר רמטכ"ל. הוא עומד הרבה שנים בראש המערכת, ומערכות נוטות להתיישר עם מי שעומד בראשן. גם אם ראש המערכת עצמו מעודד ויכוחים, מי שכפוף לו חושב שהאיש שבראש רוצה שיתיישרו איתו. אנשים נוטים להיות בסדר עם הבוס. ברק לא רוצה משמעת עיוורת, אבל מצד שני לא הייתי עד לכך שהוא דחף מינויים כדי שאלו יהיו אנשים שיתווכחו איתו".

אך ביילין עצמו מודה, שהוא העניק לברק זכות וטו במינוי השופטים. "אמרתי לו שלעולם לא אנסה למנות מישהו, אם הוא יאמר שמבחינתו זה קו אדום, גם אם יהיה לי רוב בוועדה, משום שהוא המשפטן מספר אחד בישראל. במציאות זה לא קרה, אבל הסכמתי לכך מיוזמתי".

* לנשיא אחר היית נותן את אותה זכות וטו?

"או שכן או שלא".

כישוריהם של השרים

בתוך 12 שנים היה לברק עסק עם לא פחות משמונה שרי משפטים. הוא היה הנשיא הראשון מולו פעלו שרים שאינם משפטנים - יוסי ביילין ומאיר שטרית - וגם כאלו שאינם משפטנים מהשורה הראשונה, כמו צחי הנגבי וחיים רמון.

שר לשעבר ומשפטן בכיר בהווה אומר: "בתחילת הקדנציה שלו היה לברק עסק עם משפטנים מובילים כמו דוד ליבאי ויעקב נאמן. אחר כך בא צחי הנגבי, שהוא לא בדיוק המשפטן הכי דגול, שאין לו שום ניסיון משפטי ושברקע היו כל הזמן חקירות נגדו. אחר כך באו יוסי ביילין ומאיר שטרית, שהם בכלל לא משפטנים. אחר כך באה ציפי לבני, שאין לה ניסיון משפטי. מבחינה זו היה לברק מאוד נוח, שלא עמד מולו מישהו, שהיה עורך דין בפרקטיקה והופיע בבתי המשפט.

"אין ספק, שנוח לו מאוד להתעסק עם שר משפטים שאינו ליבאי או נאמן. קח לדוגמא את ליבאי. הוא יודע מה קורה בבית המשפט, מה זה חוק ואיך מפעילים אותו. ליבאי היה יכול לומר לו: האיש הזה לא ראוי להיות שופט - ואת זה ברק היה יכול לכבד. אתה רוצה שברק יכבד את הנגבי? שרים כאלו לא יכלו להתמודד איתו, לא היתה להם שפה משותפת איתו והם התבטלו בפניו".

"ברק סובב את שרי המשפטים על האצבע הקטנה בזכות היכולת שלו לתמרן אותם. הוא רואה עשרה מהלכים קדימה, ופוליטיקאים רואים רק אחורה. עובדה שרוב השופטים, שהוא הכניס לעליון, הם כאלו שמחרים-מחזיקים אחריו. אין לנו בעליון אנשים שהיו חיילים בשטח. הפוליטיקאים התבטלו בפני ברק ולא הציעו לו עורכי דין מהשטח".

ליבאי עצמו אומר: "מעולם לא חשבתי שתפקידו של שר המשפטים הוא לתפוס כותרות בשאלה אם הוא תומך או לא תומך במועמד זה או אחר לביהמ"ש העליון. אני באתי כאיש מקצוע, ולא הייתי צריך להראות ש'אני שר חזק ואני אמנה את פלוני ותראו איזה אבו ג'ילדה אני'. ההתמודדות עם ברק היא שאלה של חוכמתו ואישיותו של השר. אם לנשיא יש הערכה לשר - כך יותר קל לו. לשר שהוא משפטן יש לא רק ידע מקצועי, אלא גם אתיקה שכוללת ערכים ונימוסים".

בספרייתו של יוסי ביילין ניצבים חמשת כרכי "הפרשנות במשפט" של ברק, עם הקדשה קצרה: "ליוסי היקר, בברכה, אהרון". ביילין קרא את הספרים ובפגישותיו הקבועות עם ברק היה מעלה סוגיות מתוכם. "המפגשים בינינו הפכו להיות שיעורים פרטיים. אני לא יודע כמה שרי משפטים נכנסו איתו לדיונים כאלו" - אומר ביילין, בהתייחסו להיותו חסר השכלתו המשפטית.

"מבחינתו של ברק זה לא חשוב", הוא מוסיף. "חשוב לו שהשר יהיה אדם שיידע לקדם את המערכת למאה ה-21, שיאפשר הגדלה של הפרקליטות, הסניגוריה הציבורית ומספר השופטים, שיעזור לו ברפורמות מבניות, שיעמוד מול חקיקה פופוליסטית. בוודאי שהוא היה רוצה שהשר יהיה נוח לו, כמו שהשר היה רוצה שהנשיא יהיה נוח לו. יחד עם זאת, ברק אינטלקטואל ברמה כל כך גבוהה, עד שהוא חייב לאהוב את זה שעומד מולו מישהו עם דעה אחרת".

שר לשעבר אחר, כן משפטן, מסכים: "אני מעריך ומקווה שיותר קל לברק עם אנשים חכמים מאשר עם אנשים טיפשים. אין לו בעיה של ביטחון עצמי, הוא לא מפחד להתווכח. יכול להיות שר שאינו משפטן שיעזור לו מאוד בתקציבים, ויכול להיות גם להיפך. אין מיתאם בין השכלתו של השר לבין יחסיו עם ברק. הוא לא צריך מישהו שיגיד 'אמן' אחריו". *