אולי טיל נגד אגו?

ואולי הבעיה נעוצה בכלל בסדרי העדיפויות של הצבא: האם חיל האוויר הכזיב? ואם טנקי המרכבה כל כך טובים, למה היסס הדרג המדיני בהכנסת הכוחות הקרקעיים למלחמה; ומה קרה לכושר ההרתעה של ישראל; ואיך בדיוק מודדים אותה? הרי מלחמת יום הכיפורים פרצה אחרי ניצחון ענק ולאחר שהתמקמנו בגבולות הכי בטוחים שאפשר היה לדמיין. החכם הסיני סון טסה, אבי החשיבה האסטרטגית של אמנות המלחמה, כתב לפני 2,500 שנה על הניצחון. "אל תסמוך על כך שהם לא יבואו. סמוך על מה שתכין להם בבואם. אל תסמוך על כך שהם לא יתקפו. סמוך על האופן שבו אי אפשר לתקוף אותך".

והנה הפתעה. גם סביב השאלה באילו טכנולוגיות חדשות על צה"ל להצטייד לקראת הסיבוב הבא שוררת מחלוקת. האלוף במיל' פרופ' יצחק בן ישראל, בעבר הלא רחוק ראש מינהלת מחקר ופיתוח אמצעי לחימה ותשתיות (מפא"ת) במשרד הביטחון, טוען ש"צריך יותר חימוש חכם ממה שכבר יש לנו. מצד שני, לא קיים משהו מז'ורי בעולם שצה"ל צריך ואין לנו". מחזק אותו תא"ל במיל' אריה מזרחי, לשעבר יו"ר מועצת המנהלים של תעש: "לנו יש הטכנולוגיות הכי טובות ויותר מערכות נשק מתוחכמות מאשר למדינות אחרות". אלוף במיל' אביגדור (יאנוש) בן גל, שעמד בראש מועצת המנהלים של התעשייה האווירית, מחזיק גם הוא בעמדה דומה. לדבריו, הטכנולוגיה הצבאית נעה לכיוון האקזוטי של רובוטיקה ופיתוח מערכות בלתי מאוישות באוויר, בים וביבשה. המערכות אמנם בשלבי פיתוח, אבל ישראל היא מהמובילה בתחום בעולם כולו.

אז מה בכל זאת הבעיה אצלנו? צה"ל סובל מתרבות הסמוך והכסת"ח, אבל "הבעיה מול החיזבאללה", אומר בן ישראל, "הייתה שעשינו הרבה שגיאות בניהול המלחמה. חלקן צבאיות וחלקן אי שם בתחום שבין המטכ"ל לדרג המדיני". ועדיין, הוא מסופק אם אפשר ללמוד מצבא אחר כיצד לנהל את מלחמותינו. אחרי הכל, בהקדמה לתפיסת הביטחון של צרפת נאמר מיד בתחילה: "צרפת היא מדינה ללא אויבים". לנו יש משהו שלאחרים אין. "

"הטורף" במחיר מבצע

בשנתיים האחרונות נקלט בשרות מבצעי בחיל האוויר האמריקני מטוס הקרב מדגם F-22 מתוצרת לוקהיד מרטין. הוא מכונה "הטורף" ונחשב למטוס העליונות האווירית. הוא מיועד להחליף את מטוס הקרב האסטרטגי F-15 שנמצא גם בידי חיל האוויר הישראלי. אילו היה הדבר בידיו, מפקד חיל האוויר לשעבר אלוף במיל' איתן בן אליהו היה שמח שלישראל תהיה לפחות טייסת אחת של מטוס ה-F-22. מטוס כזה היה מחזק את הזרוע הארוכה של חיל האוויר מול האיום הגרעיני שמציבה נגדה איראן. אבל שני מכשולים מונעים מאספקת המטוס לישראל. האחד הוא מדיניות הפנטגון. ארה"ב אינה מעוניינת למכור את המטוס הטוב ביותר בעולם לאף מדינה. אפילו לא לבנות בריתה הקרובות ביותר.

גם אם המדיניות הזו תשתנה קיים המכשול השני, העלויות: מחיר מטוס אחד כ-360 מיליון דולר. פי שמונה ממחירו של מטוס F-16I שקולט היום חיל האוויר הישראלי. תכונתו הבולטת של המטוס היא יכולת החמקנות יוצאת הדופן שלו. בגלל מבנהו והחומרים שממנו הוא עשוי, המטוס לא נקלט על מסכי המכ"ם. ולכך יש להוסיף שתי תכונות נוספות: הטווח המבצעי שלו גדול יותר מאשר של מטוסי קרב אחרים והוא מסוגל לטוס ב"שיוט על" במהירות של יותר מ-2000 קילומטר בשעה (2 מאך).

מחירו של ה-F-22 המריא לסכום דמיוני כי הפנטגון החליט להקטין את כמות המטוסים שירכוש חיל האוויר האמריקני. בין הסיבות לקיצוץ בהזמנות הייתה שעם צי מטוסי הקרב הקיים של מטוסי ה-F-15 נהנית ארה"ב מעליונות אווירית מוחלטת. אך מאחר שעלויות הפיתוח של ה-F-22 הסתכמו בכ-70 מיליארד דולר, לצמצום הייצור הייתה השפעה מיידית על עלותו של ייצור המטוס.

דווקא מחירו הגבוה של ה-F-22 נחשב למקור של תקווה אצל הרוצים ברכישתו. בהנחה שלוקהיד מרטין, יצרנית המטוס, לא תרצה לסגור את קו הייצור שלו, ייתכן כי בעתיד הלא רחוק יופעל לחץ כבד על הממשל האמריקני לאפשר את מכירתו לחילות אוויר נבחרים. ככל שמספר ההזמנות יעלה, מחירו של המטוס יירד. "

נעליים איטלקיות, אלא מה

במקביל לגיוס המילואים, החלה ההתנפלות על חנויות וסוכנויות לייבוא ציוד למיטיבי לכת. לוחמים מיחידות מיוחדות הכינו רשימת ציוד מפורטת, שכן הם אינם מסתפקים בציוד שצה"ל מנפק. הפריט החשוב ביותר, כך נראה, הוא הנעליים.

בשנתיים האחרונות פותחה גירסה חדשה של נעל צבאית הנקראת "גומי-גומי" בעלת סוליה כפולה אולם לוחמים ביחידות המיוחדות סבורים כי הנעל הצבאית של צה"ל איננה נותנת מענה הולם לצרכים הספציפיים שלהם. בנעל הצבאית הסטנדרטית הסוליה קשיחה והיא עלולה לגרום בעיות לגב התחתון ללוחמים שנושאים מטען כבד. הם איפיינו לעצמם את התכונות הנדרשות לנעלים שלהם הם זקוקים. בנעלים המיועדות למיטיבי לכת שמייצרות חברות באירופה, פותחה סולייה עם בולמי זעזועים. הן מיועדות לרכך את המפגש בין הקרקע לבין כף הרגל ולהגן על הגב התחתון. מחירו של זוג נעליים יכול להגיע ל-900 שקל והמימון מתבצע על ידי עמותות שקשורות ליחידות הלוחמות. בין הפריטים המבוקשים הנוספים שנרכשים, בעיקר על ידי לוחמים מיחידות מיוחדות, ניתן למצוא תרמילים וילקוטי גב. למשימות של סיור וביטחון שוטף בחורף יש ביקוש לחליפות ביגוד תחתון מתוצרת חוץ, אטומות לרוח וקלות משקל.

לייזר על הג'מבו

לפני עשר שנים, במקביל לפרויקט "נאוטילוס" לפיתוח מערכת לייזר ליירוט קטיושות, להגנת גבולה הצפוני של ישראל, נולד בארה"ב פרויקט לפיתוח מערכת לייזר מוטס (ABL). חברת בואינג זכתה בפרויקט, ונבחרה לפתח עבור חיל האוויר האמריקני מערכת שבאמצעותה אפשר יהיה לשגר קרן לייזר כדי להשמיד טילים בליסטיים מטווחים של עד 600 קילומטר. אף שהפרויקט ידע הרבה קשיים, חיל האוויר האמריקני לא ויתר. שלא כמו הצבא האמריקני שמימן את עיקר הוצאות הפיתוח של פרויקט "נאוטילוס", והפנה לו את גבו, פיתוח מערכת הלייזר המוטס נמשך. הפרויקט, שתחילתו בתוכנית מלחמת הכוכבים של שנות השמונים, הוא אחד המיזמים השאפתניים מבין תוכניות הפיתוח הצבאיות. מערכת הלייזר תותקן על גבי מטוס ג'מבו של בואינג שישגר, מגובה של 20 קילומטר, קרן לייזר לעבר טילים בליסטיים בשעת שיגורם. מערכת קרן הלייזר, שמצוידת בחיישן אינפרא אדום, מזהה את הטיל. מערכות החישוב שלה מחשבות את נתיב הטיל ומהירותו. אחרי שהמערכת מבצעת וידוא מלא של המטרה נורית קרן הלייזר במשך 3-5 שניות מהצריח שממוקם בחרטום המטוס.

מערכת הלייזר המוטס הייתה אמורה, על פי התכנון, להיות מבצעית בשנת 2008 אך בגלל קשיים טכנולוגיים יתעכב הפיתוח מספר שנים. אחת הבעיות בפיתוח היא הכמות האדירה של דלק שצורכת המערכת. בשלב זה מוגבלת המערכת לשיגור של 20 אלומות לייזר. אם טיל האויב נמצא בטווח קצר יותר יגדל מספר אלומות הלייזר שניתן לשגר. אחר כך על מטוסי הג'מבו לנחות ולהטעין כמויות נוספות של דלק. בגלל גודלו של מטוס הג'מבו שייאלץ לטוס במרחבים רוויים בטילים נגד מטוסים (נ"מ) הוא יהיה מלווה במטוסי קרב שיגנו עליו. "

להריח חומר נפץ מרחוק

הפער הטכנולוגי הגדול ביותר בתחום הביטחון, בין המענה הקיים לבין הצורך, שורר בתחום המלחמה בטרור. הטרור הגלובלי נחשב היום לאיום הממשי הגדול ביותר על שלום העולם ועתידו. חלום הבלהות של כל ממשלה הוא עוסק בתסריט שבו ארגון טרור יבריח חומרי נפץ או פצצות גרעיניות למטוסי נוסעים, לאתרים אסטרטגיים או למקומות הומים מאדם. אך עד היום הושקעו, בארץ ובעולם, סכומים מגוחכים בפיתוח אמצעים לסיכול פעילות טרור, בהשוואה למיליארדי הדולרים שמושקעים במערכות נשק המיועדות למלחמות קונבנציונליות.

תא"ל במיל' עוזי עילם, בעבר ראש הוועדה לאנרגיה אטומית ומי שכיהן בשנות ה-90 של המאה הקודמת כראש מינהלת מחקר ופיתוח אמצעי לחימה ותשתיות (מפא"ת) במשרד הביטחון, סבור כי הצורך העליון והמיידי הוא בפיתוח מערכות התראה לגילוי מוקדם של חומרי נפץ. עד היום קיימות שתי שיטות גילוי, שתיהן מפוקפקות ושתיהן מוכרות לכולם. שיטת המישוש הגופני והחלקה על הגוף באמצעות מכשיר שמשמיע צפצוף, שבה נעשה שימוש בכניסה למקומות ציבור. האופציה השנייה היא מערכות השיקוף בשדות תעופה והשערים האלקטרוניים המוצבים בכניסה למבני ציבור. לשיטות אלה יש ערך מוגבל. מצד אחד הן עשויות להרתיע גורמי טרור. מצד שני, הגילוי עלול להיות מאוחר מדי.

עשרות מעבדות בארץ וברחבי העולם מחפשות טכנולוגיה שתזהה חומר נפץ ממרחקים. עילם סבור כי מערכת תהיה אפקטיבית אם תוכל לגלות חומר נפץ מטווח מינימלי של 100 מטר. בשילוב עם סנסורים מן האוויר ייתכן וניתן יהיה בעתיד לאתר טרוריסט שנושא עליו חומר נפץ ברגע שיצא מבסיסו או ביתו. "

חכם מול אידיוטית

הטכנולוגיה הצבאית הקריטית היחידה שאין לישראל, וגם אין כמוה בעולם, היא מערכת הגנה מפני ירי קטיושות. כך סבור עוזי רובין, שהיה עד לפני מספר שנים ראש מינהלת חומה במשרד הביטחון, האחראית לפיתוח מערכת טילי חץ ליירוט טילים בליסטיים. במשך עשרות שנים התייחסו בישראל בביטול לקטיושה. ראשי מערכת הביטחון מעולם לא ראו בירי הקטיושות איום אסטרטגי שמחייב השקעות בפיתוח מענה טכנולוגי.

ירי הקטיושות הראשון לעבר ישראל בוצע על ידי ארגון הפתח כבר בשנת 1968. הקטיושות נורו משטח ירדן לעבר בית שאן. עם גירושו מירדן מיקם הפתח את בסיסיו בלבנון. מאז היו ישובי אצבע הגליל, ובעיקר קרית שמונה, מטרה בלתי פוסקת לירי קטיושות.

אך רק במחצית השנייה של שנות ה-90, ובגלל יוזמה אמריקנית ולאו דווקא בגלל אמונה ישראלית באפשרות למצוא מענה, החל הניסיון הראשון לפתח טכנולוגיה ליירוט קטיושות. בשיתוף פעולה עם צבא ארה"ב, במסגרת פרויקט "נאוטילוס", פותח אב טיפוס של מערכת לייזר שתשמיד קטיושות במהירות האור. הפרויקט נעצר לפני פחות משנה על ידי צבא ארה"ב בטענה כי הטכנולוגיה שעל בסיסה פותחה המערכת היא מיושנת.

האסימון נפל רק בעקבות מלחמת לבנון השנייה והירי המסיבי של אלפי רקטות וטילים על העורף הישראלי. "הקטיושה היא מערכת אידיוטית שחוכמתה בפשטותה", אומר רובין, "וכאשר היא מופעלת בידי ארגון צבאי עוין דוגמת החיזבאללה היא הופכת מנשק טקטי לנשק שיש לו משמעות אסטרטגית". ירי הקטיושות השפיע על המהלכים הצבאיים ועל חלוקת הקצאת הכוח של חיל האוויר על חשבון משימות אחרות, הוא ריתק שליש מאוכלוסיית המדינה למקלטים ושיתק את הכלכלה בצפון הארץ.

הגדלת טווח הירי של הקטיושות לעשרות קילומטרים מגבילה את אפשרות השמדתן על ידי כוחות קרקעיים. כעת, בעקבות הנזק הכלכלי שהן גרמו במלחמה, שלא לדבר על הפגיעה המורלית, נוצרה ההצדקה לפתח שורה של טכנולוגיות ליירוט קטיושות קצרות טווח וארוכות טווח. "

פו"ם שמום

באמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת הוקם המכון לחקר תורת המערכה (מלת"ם) בצה"ל. המכון בראשותם של התא"לים בדימוס ד"ר שמעון נוה ודב תמרי נועד, בין השאר, לעורר את מפקדי צה"ל בדרג האל"מים והתא"לים לחשיבה שונה. נווה ותמרי עוררו כעס רב כאשר טענו שצה"ל נכשל כישלון חרוץ בהנחלת תורת המצביאות ואמנות המערכה למפקדים. אחת הטענות המרכזיות שלהם הייתה שבצה"ל לא מתייחסים אל הצבאיות כאל מקצוע ובניגוד לצבאות המערב אין בצה"ל מסלול לימודים צבאי. לדעתם אין להסתפק בניסיון קרבי, וקצין בכיר, המפקד על עוצבות, חייב להיות בעל השכלה צבאית נרחבת. הקורס השיטתי האחרון למפקדים בצה"ל הוא פיקוד ומטה (פו"ם). הלימודים נמשכים שנה ומשתתפים בהם קצינים בדרגות רב סרן המיועדים להתקדם לתפקיד מפקד גדוד בדרגת סגן אלוף. תלמידי פו"ם הם בדרך כלל קצינים בשנות השלושים הראשונות לחייהם. עבור רובם המכריע, להוציא בודדים שייצאו ללימודי צבא בחו"ל, יהיו אלו הלימודים הצבאיים האחרונים שלהם. במרבית הצבאות בעולם ממשיכים קצינים בלימודים במכללות צבאיות.

בצה"ל, בגלל הפרישה המוקדמת, מעדיפה הקצונה הבכירה להכשיר את עצמה לקראת הקריירה השנייה שלה במגזר האזרחי. במקום להתמחות בלימודים מקצועיים דוגמת אמנות המערכה הצבאית, מאפשר צה"ל למפקדים הבכירים לצאת לתקופות לימודים ארוכות באוניברסיטאות. שם הם רוכשים השכלה ותארים אקדמיים בתחומים שצה"ל לא יפיק מהם תועלת. שני הנכסים של הקצונה הבכירה של צה"ל הם ניסיון ושכל ישר. אבל במלחמות המסובכות שיש היום בעולם, אין בכך די. מי שנשען אך ורק על הניסיון שלו מהסביבה הטקטית, סופו שלא יבין מה קרה לו אל מול החיזבאללה.

צחוק הגורל: לפני כשלושה חודשים הסתיימה עבודתם של נווה ותמרי לאחר שנמצאו ליקויים בדיווחיהם על שעות עבודתם ומלת"ם נסגר. "

יש מה ללמוד מהחיזבאללה

במסיבה שנערכה לתא"ל מיל' עוזי עילם, כשסיים את כהונתו כראש מפא"ת, בירך אותו מי שהיה באותה עת מנכ"ל משרד הביטחון, אלוף מיל' אילן בירן. "עוזי פיתח הרבה דברים", אמר בירן, "אבל ביקשנו ממנו עוד דבר, להמציא מכשיר שיבלום את האגו, וזה לא הצליח".

האגו והיהירות היו גם האויב העיקרי של צה"ל במלחמה נגד החיזבאללה. אמנם אמ"ן ידע על ההצטיידות של הארגון באלפי טילים, אך הרושם הוא שצה"ל זלזל בכוחו של החיזבאללה, הופתע ממערך הבונקרים ולא ידע על טיל הים האיראני.

רק באמצע 2003, כשלוש שנים לאחר הנסיגה מלבנון, החל בצה"ל תהליך למידה רציני של דרכי הפעולה של החיזבאללה. הרמטכ"ל באותה עת, רב אלוף במיל' משה יעלון, מינה את מפקד חיל הים באותה עת אלוף במיל' ידידה יערי שיעמוד בראש צוות אלטרנטיבי שיציע תפיסת הפעלה למלחמה נגד החיזבאללה. הצוות בראשותו הבין כי זהו צבא קטן אך מאורגן להפליא עם מערכת עקרונות וקודים לפעולה ויכולת למידה. החיזבאללה אינו מצויד במטוסים ובטנקים אך הסיבה לכך איננה כלכלית: בארגון יודעים שצה"ל היה משמיד את כל הכלים הללו ביום אחד, כי לכך צה"ל בנוי. לכן החיזבאללה הצטייד בסוג אחר של חימוש מודרני ויכולות שצה"ל לא מסוגל לפגוע בהם. החיזבאללה מסוגל להופיע ולהיעלם בעת ובעונה אחת. הוא הפתיע את צה"ל גם עם מערכת פיקוד ושליטה סופר מודרנית, שמתבססת על מערכות קשר המתקדמות ביותר בעולם ומצד שני יכולה לעבוד ממש באותה רמה של יעילות, גם ללא מערכות הקשר.

בתנאים הא-סימטריים בין צבא סדיר לבין צבא גרילה, הפועלים לרעת צה"ל, הציעו יערי ומי שהיה יד ימינו בצוות, חיים אסא, לבנות יחידות צבא קטנות שכונו על ידם "מולקולריות", שיהיו ביניהן חיבוריות. "אנחנו המלצנו לבנות יחידות בדיוק על פי המודל שבנה החיזבאללה", אישר יערי לאחרונה. בכך הייתה נוצרת סימטריה בין היחידות המולקולריות שיקים צה"ל לבין החיזבאללה ובאמצעות הטכנולוגיה שברשותו היה צה"ל יוצר מצב של א-סימטריות לטובתו. "

חלום רטוב ושמו סטרייקר

החלום הרטוב של מפקדת זרוע היבשה (מז"י) בצה"ל הוא לצייד את לוחמי כוחות חיל הרגלים (חי"ר) בנושאי גייסות (נגמ"ש) מתקדמים ובכלי רכב משוריינים למשימות של ביטחון שוטף (בט"ש). היעדרו של נגמ"ש מתקדם שיוכל להגן על החיילים היה בין הגורמים לכך שהקבינט הביטחוני נרתע מהכנסת הכוחות הקרקעיים לדרום לבנון במלחמה נגד החיזבאללה. במז"י שמו עין, כבר לפני שנים אחדות, על הנגמ"ש האמריקני מסוג "סטרייקר". הוא אמור להחליף את הנגמ"ש מסוג M-113, הרכב הקרבי המשוריין (רק"מ) העיקרי של צבא היבשה של צה"ל. שמו הרשמי בצה"ל הוא "ברדלס", אך הכינוי שלו הוא "זלדה". הוא נכנס לשירות מבצעי בשנות ה-60 של המאה הקודמת. כדי שיהיה קל ונייד יוצר הנגמ"ש מאלומיניום, אך הניידות באה על חשבון השרידות: הוא אינו מסוגל לספק הגנה מינימלית נגד טילים חודרי שריון.

כדי שיספק הגנה מינימלית ללוחמים אילתרו במז"י פתרון שהיה למשל ולשנינה בארץ ובעולם. הפתרון הזמני, שנעשה בינתיים קבוע, הוא להצמיד לדפנות הנגמ"ש שקי חול. זה הספיק בקושי להפעלת הנגמ"ש לבט"ש בשטחים, אך בטח לא התאים למלחמה נגד צבא כמו החיזבאללה.

הסטרייקר הוא הרכב הקרבי שנבחר על ידי צבא ארה"ב לשימוש צוותי קרב חטיבתיים (צק"ח). זהו רכב גלגלי משוריין, המותאם למלחמה אורבנית, מסוגל להגחע ל-100 קמ"ש ומשלב כוח-אש (נושא מרגמות וטילים מונחים נגד טנקים). בעיראק מפעיל צבא ארה"ב 600 נגמ"שים מסוג זה, אך גם אצלם נמתחה ביקורת שהסטרייקר אינו מוגן דיו. אם יצטייד צה"ל בנגמ"ש המתקדם יותקנו עליו מערכות מיגון אקטיבי של רפאל או של תעש, המסוגלות לפוצץ טילי נ"ט במעופם. "