מתפללים לשינוי

לפני שבועות אחדים התחתן בשנית וורן באפט, בן 76, עם זוגתו ב-28 השנים האחרונות, אסטריד מנקס בת ה-70. למרות עושרו המופלג בחר הזוג לקיים אירוע צנוע, בבית בתו של באפט באומהה. את טקס הנישואין ניהלה שופטת בית המשפט המחוזי פטריסיה למברטי. לבאפט, כמו לחלק ניכר מאוכלוסיית העולם, הייתה אפשרות לבחור איזה סוג של טקס הוא רוצה לקיים - דתי או אזרחי. ואם הוא ומנקס יחליטו פתאום, למרות כל השנים, שזוגיות ממוסדת ורשמית היא לא כוס התה שלהם, יספיק שופט שיחתום על כמה מסמכים. הם לא יצטרכו לעבור בשום מוסד או תהליך של הכנסייה.

ברור שבאפט, השני ברשימת עשירי העולם, יכול להרשות לעצמו את מה שאנחנו בקושי מסוגלים לדמיין; המפתיע הוא שגם בסוגיות הטריוויאליות ביותר של החיים - לידה, נישואים, גירושים, מוות - אנחנו רחוקים ממנו מרחק שנות אור.

בישראל של קיץ 2006 (או ראש השנה תשס"ז, תלוי אם אתם עובדים לפי הלוח של הדת או של המדינה), הדת והמדינה מחבקות זו את זו חזק כל כך, עד שלעיתים מנקר החשש שמדובר בנישואים קתוליים. דומה שכל ממשלה שקמה כאן ומתעלמת מחומר הנפץ האזרחי הזה, רק מהדקת את הנעיצה של הדת במדינה ומרחיקה מהציבור את האפשרות לחיות לפי צו לבו.

מיסיונריות לא דמוקרטית

במדינות דמוקרטיות אחרות, שאלות כאלה כלל אינן עומדות לסדר היום. סגירת כבישים בימי ראשון? איסור מכירת מזון מסוים? בתי דין רבניים? עצם מעמדם של האחרונים, שאין להם אח ורע בשום מדינה דמוקרטית, הוא "פגיעה בדמוקרטיות של המשטר", אומר עמנואל גוטמן, פרופ' למדע המדינה באוניברסיטה העברית. "אין עוד מדינה דמוקרטית שבה, כדי לנהל חיים נורמליים, חייב אדם להימנות עם דת מסוימת ולהיות מוכר כמשתייך אליה".

לדבריו, ישראל היא גם המדינה היחידה העוסקת, במישרין או בעקיפין, בגיור. "איפה עוד בעולם הדמוקרטי קיימת מדינה העוסקת במה שאחרים מכנים מיסיונריות דתית?", הוא שואל.

נשיא בית המשפט העליון היוצא, אהרן ברק, צוטט לא פעם כאומר שצריך להכריע בנושאים האמורים, אך בהסכמה משותפת ותוך ויתורים הדדיים. דומה ששני הצדדים מסכימים רק בנקודה אחת: אין אף מודל שקיים במדינה דמוקרטית אחרת בעולם, שמתאים ליישום בישראל. למה? כי זו ארץ אבותינו, וכי בן גוריון, עוד במגילת העצמאות, הגדיר את ישראל כמדינה יהודית. ומאז אנחנו תקועים.

ארבעה מודלים אפשריים

בנימין נויברגר, פרופ' למדע המדינה ומחבר הספר "דמוקרטיות" בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, מבחין בין ארבעה סוגים של מודלים הקיימים בעולם הדמוקרטי בסוגיית היחסים בין דת ומדינה.

הראשון, מדינות שבהן קיימת דת רשמית אחת, כשהדוגמה הקלאסית למודל זה היא אנגליה. עם השנים פוחת גם במדינות אלה מימון מוסדות הדת, אבל כיוון שרוב אזרחיהן רואים את עצמם כמשתייכים לדת השלטת נשמר מעמדה - גם אם הוא חברתי ולאומי יותר מאשר פורמלי.

המודל השני מדבר על מדינות שבהן קיימות דתות מוכרות, אחת או יותר. הן אינן "דת רשמית", אבל מוסדות הדת המוכרים זוכים למימון חלקי בידי המדינה, לרוב באמצעות אחוז מסוים מהמסים. הסדר זה קיים למשל בגרמניה, באוסטריה, בלגיה ובחלק מהקנטונים השווייצריים.

מודל ה"דתות הנתמכות" דומה למודל השני, אלא שבו רוב אזרחי המדינה שייכים באופן מסורתי לדת אחת דומיננטית, וההשתייכות הזאת היא שעושה את הדת לדומיננטית בחיי החברה והעם. המודל קיים, למשל, באיטליה ובאירלנד; בשתיהן הכנסייה הקתולית כבר אינה דת המדינה אך חלק מחוקי המדינה עדיין מושפעים מהרוח הקתולית (לדוגמה, האיסור על הפלות בתחומי אירלנד).

וקיים כמובן המודל האמריקני, או זה הצרפתי, הגורס הפרדה מוחלטת של דת ומדינה - ובמלים אחרות: הדת היא עניינו הפרטי של האזרח. אף ש-80% מתושבי ארצות הברית מעידים על עצמם כמאמינים באל והרוח הנוצרית בהחלט מפעמת בשיח הציבורי שם, מהבחינה הרשמית הדת מופרדת מן המדינה, למעט תופעות של מימון חלקי לכנסיות בידי מדינות מסוימות. בצרפת, שבה מימון כזה לא יעלה על הדעת, גילויים של דת נחשבים ללא נאותים מבחינה ציבורית. ראו המחלוקת בעניין כיסוי ראש לנשים מוסלמיות.

איפה נמצאת ישראל ביחס למודלים האלו? "יש במודל הישראלי משהו ממודל הדתות הרשמיות", אומר נויברגר, "מעצם ההגדרה של ישראל כמדינה יהודית, ויש בו משהו ממודל הדתות המוכרות. אבל בעיקר יש במודל הישראלי סטייה מהמודל הדמוקרטי בעניין דת ומדינה, כך שאפשר לומר שאנחנו לא נופלים תחת אף אחת מהקטגוריות". לדבריו, ישראל ממוקמת במקום הרחוק ביותר ממודל ההפרדה המוחלטת, כפי שהוא מתקיים בארה"ב ובצרפת.

לדעת פרופ' רות גביזון, שניסחה (עם הרב יעקב מדן) את אמנת גביזון-מדן העוסקת בסוגיות אלו, אי אפשר לאמץ בישראל מודלים זרים. "יחסי דת ומדינה אינם ניתנים להשוואה ולייבוא קלים כי הם תלויים במרכיבים ובמאפיינים של החברות שבהן מדובר. כך למשל המודל האמריקני, של הפרדה חוקתית מלאה. הוא אינו מתאים לחברה שיש בה קבוצות גדולות שחינוך דתי וקהילה דתית מרכזיים מאוד בהשקפתם". לדבריה, אגב, יש מי שטוען שהמודל הזה אינו מתאים גם לארה"ב עצמה.

מדינת כל יהודיה

לפי גביזון, בסך הכל יש לנו כישראלים חופש דת כמעט מלא, והוויכוח נסוב על הסדרים, מימון, על סמלים והנחות יסוד. לדעתה, רוב אזרחיה היהודיים של מדינת ישראל רוצים במדינה יהודית אך מתנגדים לכפייה דתית, ועיקר הדיון, לפיכך, הוא על משמעות ה"יהודיות" של המדינה.

בן גוריון, אגב, לא היה הראשון שהזכיר באותה הנשימה את המלים "מדינה" ו"יהדות". הרצל אמנם מת כבר 102 שנה, אבל הוויכוח על המושג שטבע, "מדינת היהודים", עירני כשהיה. "המושג 'מדינת היהודים' הוא מושג חילוני בהרבה מהמושג 'מדינה יהודית'", אומר נויברגר, כי הוא אינו עוסק במדינה עצמה. 'מדינה יהודית' זה לא כמו מדינה צרפתית או פולנית. זה מושג שכולל בתוכו אלמנטים לאומיים ודתיים גם יחד".

ההגדרה כמדינה יהודית, מוסיפה גביזון, היא חלק ממה שעושה את ישראל שנויה במחלוקת. "ישראל אינה שואפת להיות מדינה ליברלית נייטרלית, כזו שאינה מתייחסת לזהויות הלא אזרחיות של תושביה", היא אומרת. "אבל גם בין אלה שמסכימים כי היא צריכה להמשיך להיות מדינה יהודית יש מי שהיו רוצים לחזק את הניתוק שלה מהדת. למשל, בהימנעות מוחלטת מכפייה דתית בחוק".

" באיזו מידה בכלל קיימת בישראל הפרדה בין דת ומדינה?

"מצד אחד, יש בישראל חופש דת, וזה מובן חשוב של הפרדת דת ומדינה, אבל יש כמה הקשרים שבהם המדינה מחייבת אדם לפעול על פי מצווה דתית בניגוד לרצונו, וזה כבר מנוגד לזכותו לחופש. בולט בעניין זה המונופולין על המעמד האישי-משפחתי. בפועל, גם בנושא זה יש מידה של חופש: זוגות רבים אינם נישאים במסגרות הדתיות או אף אינם נישאים כלל והמשפט הישראלי מכיר בצורה רחבה בזכויות של ידועים בציבור.

בכל מקרה, אומרת גביזון, לפני שאנחנו אצים לדרוש הפרדת דת ומדינה, כדאי שנבין על מה אנחנו מדברים. אל הדרישה הזאת היא מתייחסת, כמו רבים מעמיתיה, כאל סיסמה. "צריך להיזהר בסיסמאות", היא מציעה. "ואלו התובעים הפרדה בין דת ומדינה בדרך כלל לא יודעים בדיוק למה הם מכוונים". "