הנקראות ביותר

לבו לא עמד לו

שופט בית המשפט העליון בדימוס, יעקב מלץ, נפטר אתמול כתוצאה מהתקף לב. מי שבסוף ימיו נקלע, אולי שלא בטובתו, לפרשה שהסעירה את המשק ואיימה למוטט קריירה מרשימה, לא יזכה לראות את סופה. "הוא אמר לי: 'אני מבין אותם (את כלל), כי יש להם 96 מיליון סיבות לכעוס, אבל את האמת אי אפשר לשנות'", מספר אחיינו > נועם שרביט

שופט בית המשפט העליון ומבקר המדינה לשעבר, יעקב מלץ, שהובא היום למנוחות, ייחקק כנראה בתודעה הציבורית דווקא כמי שהרעיד את אמות הסיפים של עולם הבוררות, בשל פסק הבורר שחייב את חברת כלל פיננסים לשלם סכום אגדי כמעט של 96 מיליון שקל, לשחקן מעו"ף אלמוני ושנוי במחלוקת, אלי ארוך.

בני משפחתו של מלץ (83) אומרים היום, כי הפרשה כמעט שלא השפיעה עליו, ובוודאי שלא קירבה את קיצו. "הסיפור לא השפיע עליו בכלל", אומר חתנו הרב יגאל לוינשטיין, ממקימי המכינה הקדם-צבאית בעלי. "מהרגע שהפרשה ירדה מהפרק מבחינתו באופן אישי, לא היתה לזה השפעה עליו. הוא חזר לשגרת יומו הנעימה, שיחק שחמט ופגש את הנכדים והמשפחה".

אלי ארוך פירסם היום הודעת אבל, שלא היתה מביישת את גדולי האומה. "זהו אובדן ענק לאנושות כולה", אמר ל"גלובס". "מלץ היה אחד ויחיד בדורו, חתר לאמת וצדק מוחלט, ללא הבדל מין וצבע. לא יקום אדם ושופט כמוהו. אני ואימי בוכים היום בכי גדול. ראיתי בו כאב והוא התייחס אלינו כילדיו, ואליי כבן שלא היה לו". הוא גם ניצל את ההזדמנות כדי לתקוף את כלל. "הם התעמרו בו כשופט ואדם וגם בי. במשך 7 שנים ניסתה כלל למשוך את הבוררות עד שימות, כדי שלא ייתן פסק בורר. הם קיצרו את חייו".

לדבריו, הם "הגדילו לעשות כשנכנסו בעורמה לקודש הקודשים של כל שופט. כשלא עלה בחכתם כל מה שרצו לשמוע, העירו אותו משנתו, כשהוא ללא מכשיר השמיעה, והוציאו בכוח את המילה 'כן, כן', כדי שיחזרו על השאלה כאילו אויים על ידי. מאז הוא לא הכניס לביתו אף אדם זר, הסתגר ולא שוחח עם זר בטלפון. הוא היה בריא לחלוטין ומת מצער בלבד".

בכלל סירבו להגיב היום לדברים, אך את העבודה עושים עבורם בני משפחתו של מלץ, שמציירים מציאות אחרת לגמרי. "מלץ היה מנוי על עיתון יומי, אבל הוא לא עקב אחרי הפרשה", אומר החתן יגאל. "הוא אפילו לא דיבר על זה וככל שאני יודע זה לא היה על סדר היום שלו". אחיינו של מלץ, יועץ התקשורת והפרסומאי רמי סדן, מאשר אף הוא שמלץ לא עקב אחרי הפרשה בעיתונות. "הוא צפצף על זה. הוא כל כך היה משוכנע שמה שעשה היה נכון, שהוא פשוט לא ספר את המבקרים. הוא אמר לי בזמנו: 'אני מבין אותם (את כלל - נ.ש.), כי יש להם 96 מיליון סיבות לכעוס, אבל את האמת אי אפשר לשנות'".

"יותר מהסיפור עצמו", אומר סדן, "זה סגנון המאבק שציער אותו. זה בוודאי לא עשה לו נחת, אבל אני מסופק אם זה גרם להתקף הלב". מדבר עיקרי אחד נפגע מלץ בפרשה הזו. מכך שעו"ד רם כספי, שנשכר ע"י כלל בניסיון לבטל את פסק הבורר, שירבב את רעייתו המנוחה של מלץ לסיפור, ואמר כי מאז שהיא נפטרה דעתו של מלץ נטרפה עליו.

מרים (מירי) מלץ נפטרה לפני כשלוש שנים לאחר שנכנעה למחלת הסרטן. מלץ נפגע מאוד מכספי. הוא אמר למקורביו, שיש דברים שאפילו עורכי הדין של המכללות לא מרשים לעצמם לעשות. בוודאי שלא ציפה לכך מכספי, שבמשך שנים היה שכנו ב"מגדלי דוד" בצפון ת"א, וגר כמה קומות מעליו. כל עוד טען כספי שהוא מאוים או תשוש, מלץ הסתדר עם זה. אך שרבוב שמה של רעייתו השפיע עליו מאוד והכעיס אותו.

זיכה את דמיאניוק

יעקב מלץ נולד בפולין אך עלה לישראל כבר בגיל שנתיים. הוא גדל בחיפה ולמד בבית הספר הריאלי בעיר. לאחר מכן עבר לירושלים, ולמד במשך שנת לימודים אחת היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. הוא היה חבר ה"הגנה", ולמד בבית הספר הממשלתי למשפט של ממשלת המנדט הבריטי Law Classes. במקביל, עבד במחלקת רשם החברות בירושלים.

לאחר שנתיים בהן התמחה במשרד עוה"ד זמורה, קרונגולד, רוזן, ואחר כך במשרד בר-שירה, הוא קיבל את רישיון עריכת הדין ב-48'. הוא השתלם בקורס הראשון של קציני משטרה, ובמשך שלוש שנות הקריירה הראשונות שלו שירת בשורותיה, בין היתר באגף החקירות. במסגרת שירותו, הרצה בקורסים להכשרת חוקרי משטרה בפרוצדורה פלילית.

מ-1951 עסק בעריכת דין, בעצמאות חלקית, במשרד א. חטר-ישי בת"א. תשע שנים אחר כך הצטרף כשותף למשרד עם עו"ד יצחק טוניק ז"ל, אותו יחליף בהמשך בתפקיד מבקר המדינה. ב-1969 החליט לפתוח משרד פרטי, בו עסק בתיקים אזרחיים ופליליים (צווארון לבן), ובמקביל הרצה באוניברסיטה העברית. במקביל, הוא שימש כאב בית הדין למשמעת של לשכת עורכי הדין.

הוא נחשב לעו"ד מצליח ונחשב בשוק, עד שבדצמבר 1979 הוא מונה לכהונת שופט מחוזי בת"א, שם שפט בעיקר במשפטים אזרחיים כדן יחיד, ובמשך שנתיים היה אב בית דין בהרכב פלילי לפשעים חמורים.

במרץ 1986 מונה לכהונת שופט בפועל בעליון, תפקיד אותו מילא עד סוף אותה שנה. בתחילת 1987 מונה לתפקיד מבקר המדינה, והיה חבר בוועדת החקירה לענייני שיטות החקירה של השב"כ. ביולי 1988 חזר לשפוט בעליון, הפעם בכהונת קבע. בזמנו פורסם, שהדבר נועד לפנות את תפקיד המבקר לשופטת הפורשת מרים בן-פורת. מלץ פרש לגימלאות ב-1993.

בין היתר, הוא ישב בהרכב שזיכה את ג'ון דמיאניוק, בשל הספק בזיהויו. הוא דן בתביעה של השדכנית הלנה עמרם נגד התוכנית "מבט שני" בערוץ 1, ופסק את הפיצוי הגדול ביותר עד אז בתביעת דיבה: 28 אלף דולר. הוא אף ישב במשפטו של "מזריק הנפט", משה לוי, שנידון ל-46 שנות מאסר אחרי שהזריק נפט לאנשים שונים, ובהם רעייתו וחברתו, כדי לגרום לה להיות תלויה בו.

הוא נחשב לשופט אפור יחסית, שלא הותיר חותם כלשהו בעליון. החלטותיו הבולטות היו בתחום הנזיקין והביטוח. בטקס הפרידה שלו מבית המשפט העליון הוא יצא נגד האקטיביזם השיפוטי, ואמר כי בג"ץ חצה קווים אדומים.

"מי שאיפשר לחברי הכנסת ולפרופסורים להתדיין בפני השופטים, נתן להם במה להתמודדות פוליטית שאין מקומה בבית המשפט". הוא הזהיר, ש"התערבות יתירה של בית המשפט בהחלטות הכנסת תפגע בריבונות הכנסת".

לאחר פרישתו, היה חבר בוועדות ציבוריות שונות ועסק בעיקר בכתיבת חוות דעת. בין היתר, הוא מונה ב-96' לעמוד בראש הוועדה הציבורית לבדיקת נושא שכר הלימוד באוניברסיטאות, ולפני כן עמד בראש הוועדה למינוי יועצים משפטיים לחברות הממשלתיות וקביעת שכרם, הוועדה לציון חסידי אומות העולם, הוועדה לבחינת חוק לשכת עוה"ד ועוד. בנוסף, הוא עסק בבוררויות, גישור וכתיבת חוות דעת. בין היתר, הוא גישר בסכסוך בין עורכי הדין יעקב לירז ודן אבי-יצחק ובסכסוך הקרקעות הגדול באשדוד בין רשות הנמלים לחברת החשמל.

הבעיר את שוק הבוררות

דווקא בוררות תמימה למדי, בין חברת ענק לסוחר בורסה אלמוני, שעם תחילתה איש לא שיער לאן תגיע, מיצבה אותו כבורר שהבעיר את שוק הבוררות. הסערה קמה בשל פסק בורר לקוני ולא מנומק, שנכתב בכתב יד על שני דפי נייר לוגו של בית מלון, וחייבו כביכול במחי יד לשלם סכום עתק של 96 מיליון שקל.

כפי שחשפנו בזמנו ב"גלובס", מלץ התבקש תחילה בהסכם הבוררות לנמק את הפסק, אך הוא לחץ על הצדדים לפטור אותו מחובה זו. בכירים בענף הבוררות הסבירו, שמלץ שייך לדור הישן של בוררים, שאינם מנמקים את החלטותיהם, הגם שכיום הדבר אינו מקובל.

במערכה לביטול פסק הבורר, טענה כלל שמלץ היה נתון לאיומים ע"י אלי ארוך, כפי שאמר בעצמו בבוררות ("אולי זה ינחם אותך שגם אני מרגיש מאויים, אז מה אני יכול לעשות?). בניסיון להוכיח זאת, היא לא בחלה באמצעים, ושלחה לו חוקרת פרטית לדובב אותו, תוך שהיא משתמשת בזהות בדויה. "הוא איים בשלבים יותר קדומים... הוא בחור קצת אלים", נשמע מלץ אומר לחוקרת.

"אני לא יודע אם הוא הרגיש מאוים או לא", אומר האחיין סדן, "אני כן יודע שהוא היה איש מאוד לא לחיץ. זה לא היה רלוונטי ללחוץ עליו, אין מה לנסות, אפילו בדברים הפשוטים. כשהוא רצה משהו והאמין במשהו, הוא עמד על זה עד הסוף".

בניסיון לבטל את רוע הגזירה, כלל גם טענה שמלץ סנילי ותשוש, ולראייה הציגה תמליל משיחת החוקרת עם הפיליפינית, שהעידה: "מאז מות אשתו, מלץ מבולבל. בשנתיים האחרונות הוא שוכח ו'תמיד נעשה מבולבל'". התנהלותה של כלל עוררה ביקורת ציבורית גדולה, שהביאה את מלץ לחרוג ממנהגו ולומר בכל כלי התקשורת ש"מעולם לא אויימתי". הימים היו קשים עבורו. "בכל שנותיי כשופט לא עברתי התקפה כזו בוטה כמו ב-24 השעות האחרונות", אמר.

"חשב על האדם הקטן"

מאז שככה הסערה מבחינתו. היום מוכנים בני משפחתו לומר, שמלץ אינו סנילי והוא צלול כיין. "הוא היה צלול לחלוטין ולגמרי לא מבולבל, הלוואי על כולנו כזו צלילות", אומר רמי סדן. "לפעמים הוא ירה בך תשובות. היו לו רק בעיות שמיעה. למרות שעבר את האירוע, הוא נסע לבתו לסוכות". סדן מספר, כי עד ימיו האחרונים השתתף מלץ בשיעור גמרא אצל ידידו הטוב, השופט העליון בדימוס מנחם אלון. "הוא היה נוסע בכל יום ראשון מת"א לירושלים. בשיעור משתתפים אלון, השופט אליעזר גולדברג ושופט נוסף. היינו עדים להערותיו ושאלותיו השנונות, שהיו לעיתים מביכות את המשתתפים בחריפותן".

מלבד הגמרא, למלץ היתה אהבה נוספת: משחק השחמט. בשנות ה-90 הוא היה נשיא איגוד השחמט, ועד לימיו האחרונים נהג לשחק מול אמן רוסי לשעבר.

"דוד יענקל'ה היה אדם ישר עד כדי קיצוניות, ממש פנאט ביושר וביושרה שלו. הוא היה יושב וכותב פסקי דין עד אמצע הלילה. פעם יצא באמצע ארוחת ערב, כדי לסיים פסק דין. עינוי דין היה אצלו נושא מהותי, תמיד חשב על האדם הקטן שממתין לפסק דין. ביום שפרש ראיינו אותו, וכינו אותו 'השופט העליון מלץ'. הוא מיהר לומר: אני לא שופט עליון. שופט עליון יש רק אחד. אני שופט בביהמ"ש העליון ומי שחושב בביהמ"ש שהוא עליון, יש לו בעיה כי אי-אפשר לשפוט את המציאות מלמעלה אלא רק מתוך העם".

מלץ הותיר אחריו שתי בנות, הסופרת רונית לוינשטיין והמחנכת והסופרת עדינה אמתי, וכן 12 נכדים ו-6 נינים. "

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות