היכל שהוא געגוע

היכל התרבות תוכנן על ידי האדריכלים דב כרמי, זאב רכטר ויעקב רכטר, ונחנך בעיר תל אביב באוקטובר 1957. הבניין הוא דוגמא משובחת של אופי הבניה בארץ באותה תקופה. המודרניזם, שנולד באירופה של לפני מלחמת העולם השנייה, אומץ על ידי התנועה הציונית והיה לסגנון הרשמי שלה. כאן, לראשונה, באו לידי מימוש הרעיונות האוטופיים של המודרניזם בצורת ניסויים התיישבותיים וסגנוניים, כמו ערי הגנים שנהגו כאלטרנטיבת מגורים פסטורלית לכרך הסואן והתממשו בעיירות הפיתוח המקומיות.

היכל התרבות תואם את הלך הרוח של התקופה ומצטיין באופי רשמי וממלכתי אך לא מנקר עיניים. הבניין ניחן במינימליזם שמקורו, כיאה לימי הצנע, בזולות (cheapness), ולא באסתטיקה נובו-רישית. הצמצום חושף את ערוות התכנון - באין קישוטים ותעלולי הסוואה אין מרווח טעות. מתכנני היכל התרבות הדגימו אדריכלות שכבר לא קיימת בנוף הישראלי: חכמה, נקייה, ומדויקת. תכנון כזה נשען על בנאים שהיו אומנים, בעלי ידע שנעלם זה מכבר. הסטרוקטורה של הבניין חשופה לגמרי ובמקרים רבים חומרי הבניה הם חומרי הגמר, כמו למשל העמודים המתומנים בגימור היוקרתי להפליא של בטון דפוק. כיום, בהעדר יכולת בניה מדויקת ורגישה, נאלצים לפצות בחומרי גמר יקרים, במטרה לתת לבנין מראה של איכות. בהיכל התרבות לא עלה הצורך הזה, והוא מתהדר בחומריות פשוטה, שלא לומר דלה. מעקות האכסדרה עשויים זכוכית ששוריינה ברשת תרנגולות, וכל כולם אומרים אלגנטיות אין קץ. עוני עם כבוד.

אלגנטיות גלותית

היכל התרבות, יחד עם גן יעקב וביתן הלנה רובינשטיין, הוא בניין ענק, אבל לא מונומנטלי, בעיקר בזכות הקווים האופקיים החזקים והשקיפות של החזיתות שיחד יוצרים אשליית ריחוף. בתוך כל הריחוף הזה מונח אולם הקונצרטים כמו גוש שיש בחיתוך לייזר. באלגנטיות גלותית ולא תוקפנית, קיומו של הבניין הוא תוצר של געגוע לתרבות האירופאית, פרנסי עיר שבחרו לתת את הכבוד לא לתיאטרון או ספריה אלא למוסיקה קלאסית, כאילו היא תטשטש את עובדת היותם בישראל המהבילה. בנין צנוע, כדי שהשכנים לא ידברו. היכל התרבות מזכיר בסגנונו את הבית של סבא וסבתא, שגם היו קהל היעד של המקום ואולי כמוהם, המודרניזם הפולני שייך לדור נכחד.

הפסקת עישון

באכסדרת הכניסה הקונסטרוקציה גלויה, ללא חיפויים וקירות גבס. הבניין הוא מה שהוא נראה, פנים כחוץ, ללא תיקונים קוסמטיים. קורות התקרה משמשות בתים לתאורה פלורסנטית, ממשיכות אל החוץ והופכות לרקע של גן יעקב. החיבור של הבניין עם הגן יוצר היבריד תלת-מימדי של קונסטרוקציה קורקטית וטבע פראי. למרות המקורות האירופיים של הסגנון, החיבור בין הפנים לחוץ משרת מצוין את האקלים הישראלי. מרפסות העישון באכסדרות העליונות, שהופכות לשבילים המרחפים של גן יעקב הקריר, מעידות על האפשרות הסבירה שהבניין נבנה בשביל אנשים שחם להם.

תוכנית המניפה

אולם הקונצרטים עצמו הוא ניגוד מפתיע לשאר הבניין. כאן גם הושקע רוב המאמץ הכלכלי. האולם מחופה כולו עץ בגוון כלי המיתר שעל הבמה, יחד עם ריפוד הכיסאות השחור האווירה היא של הדר ועושר. תוכניתו של האולם איננה אורתוגונלית (מבוססת על קווים ניצבים) כזו של שאר ההיכל. תוכנית המניפה (שעל איכויותיה האקוסטיות ניטשו ויכוחים מרים), מציעה שפה חופשית של שבירות וקיפולים תלת-מימדיים, בגיאומטריות שחזרו לאחרונה כאלמנטים תכנוניים לגיטימיים (כן, הכוונה היא לטרנד). חיתוך הקירות, השיפועים המתונים והתקרות האקוסטיות עדיין נראים עכשוויים ומדויקים.

הצבה תמוהה

היכל התרבות שוכן בקצה שדרות רוטשילד בואכה רחוב דיזנגוף, והדבר התמוה היחיד בו היא הצבתו שם. אפשר אמנם להבין את הרצון לסיים את שדרות רוטשילד באירוע מרשים בקנה-מידה עירוני, אבל הוא פשוט חוסם את ההמשך הטבעי לשדרות ח"ן. גם גן יעקב, המאפשר מעבר בין השדרות, הוא פקעת סבוכה ומבלבלת של מפלסים וגשרים, ומצריך הדרכה מידי המקומיים.

להתחיל בניקיון

אין ספק שההיכל זקוק נואשות לשיפוץ, אבל כזה שיטפל בבלאי של ריפודי המושבים ורצפות הפרקט. ויותר מהכל נדרש ניקיון מאסיבי של כל האלמנטים הטפילים שבאכסדרות הכניסה: העציצים, דגלי הפילהרמונית והרכב לדוגמא שניצב על במה במרכז הפואייה. למרות כל סממני הזמן, היכל התרבות הוא אחד הבניינים הקוליים בעיר בנון-שלאנט המקומי שלו, ומעלה את התהייה המטרידה שהסבים שלנו היו קוליים הרבה יותר מאיתנו, שיודעים לבנות רק צעקנות שמזכירה פרחה נובורישית מרמת אביב ג'. "