ביהמ"ש: אסי דיין ונפתלי אלטר מכרו פעמיים את הסרט "חגיגה לעיניים" - ויפצו את "קורבן העוקץ"

מנגד התברר כי המפיק שיש קולר, אותו ניסו דיין ואלטר לעקוץ, חתם על שני חוזים פיקטיביים כדי "לנפח" את הנזקים שנגרמו לו לצורך תביעתו

פסק דין של בית המשפט המחוזי בת"א שניתן בשבוע שעבר, והכריע סכסוך בן 13 שנה, פתח צוהר למתרחש בתעשיית הקולנוע והתרבות, שלעיתים נדמה שמתנהלת באווירה אחרת לגמרי, "רוחנית" יותר. מפסק הדין התברר, שהבמאי והשחקן אסי דיין והיוצר נפתלי אלטר, שכתב עם דיין את התסריט והלחין את המוסיקה בסרט "חגיגה לעיניים", ניסו למכור פעמיים את הזכויות עליו.

מנגד התברר, שהמפיק ומשווק הסרטים שיש (ג'יי) קולר, אותו ניסו דיין ואלטר לעקוץ, חתם על שני חוזים פיקטיביים כדי שיוכל "לנפח" את הנזקים שנגרמו לו לצורך תביעתו. בשנת 86' רכש קולר מדיין ואלטר את הזכויות בסרטים "חגיגה לעיניים" ו"הזמנה לרצח", שיצאו לאקרנים בשנות ה-70, תמורת 20 אלף דולר. קולר מכר אותם הלאה לקולנוע "גן העיר" וחברת שבעת הכוכבים, אולם כעבור שש שנים הוא נדהם לגלות את ערוץ 1 משדר את הסרט במלואו, מה שגרם ל"גן העיר" ושבעת הכוכבים לבטל את ההסכם עימו.

מכרו גם לערוץ 1

בתביעה בסך 6.6 מיליון שקל שהגיש, באמצעות עו"ד רון נעים, טען קולר ביטול ההסכם גרם לו הפסדים כספיים כבדים, אם בשל אובדן רווחים מההקרנות העתידיות של הסרט, לו הרוכשים לא היו מבטלים את רכישתו, ואם בשל הפגיעה בשמו ובמוניטין הרב שצבר כמפיק ומשווק סרטים ידוע בארץ.

דיין ואלטר טענו, באמצעות עוה"ד ליאור להב ודביר אביאל, שאת זכויות ההקרנה בטלוויזיה הם אכן מכרו לערוץ 1, ומה שנמכר לקולר הוא זכויות ההקרנה בקולנוע ובווידאו והוא ידע זאת.

השופט נסים ישעיה קבע, כי עיון בהסכם הרכישה מלמד שקולר דווקא "רכש מהנתבעים את כל זכויות היוצרים בסרטים והתסריטים, לרבות הזכויות הבלעדיות להפצתם והקרנתם בטלוויזיה, כמו גם בבתי קולנוע, בווידאו ובכל 'מדיה' אחרת". בנוסף, דיין ואלטר "הצהירו במסגרת ההסכם והתחייבו כלפי קולר, כי כל הזכויות בסרטים נמכרות לו כשהן נקיות מכל שעבוד, או זכויות צד ג' כלשהן, וכי אין לשום 'מדיום תקשורתי', ואף לא לטלוויזיה הישראלית, זכויות הקרנה של הסרט, לבד מהקרנה אחת שנעשתה, כך צוין בהסכם במפורש, ע"י הטלוויזיה הישראלית בשחור לבן, לפני 'שנים רבות'".

למרות שכל הזכויות היו בידי קולר, ולמרות שהתרה ברשות השידור לבל תשדר את הסרט (לאחר ששידרה מידי פעם קטעים ממנו), עוד בטרם שידורו, מבלי שתקבל את הסכמתו ורשותו, הוקרן הסרט. זאת, לאחר שהרשות קיבלה חוות דעת משפטית, לפיה היא רכשה את הזכויות בשנת 75' מחברה בשם "חצי חצי", שהיתה בבעלות דיין ואלטר, תמורת 25 אלף לירות. "רכישת הזכויות", קבע ישעיה, "היתה בלתי מוגבלת, לא בתקופה ולא לגבי מספר ההקרנות, כפי שהיה מקובל באותה עת, בה טרם באו עדיין לעולם ערוצי טלוויזיה מתחרים לערוץ 1".

דיין ניסה להתחמק ולטעון שחברת "חצי חצי" כלל לא היתה בבעלותו, אבל העדויות הוכיחו אחרת. "את האחריות למצב שנוצר", בו קולר לא רכש את מלוא הזכויות למרות שחשב שכן, "יש להטיל על דיין ואלטר, אשר מכרו, למעשה, לתובע זכויות יוצרים חלקיות בסרט, בהצהירם ובהציגם בפניו מצג שווא, לפיו מלוא זכויות ההקרנה מצויות בבעלותם ואלה, במלואן, נמכרות לו. בכך, ביצעו כלפי התובע מעשה הטעיה מובהק. יש באי-גילויין של עובדות כה רלוונטיות ומהותיות משום הטעיה כמשמעותה בחוק החוזים וחוסר תום-לב בניהול מו"מ".

לדברי ישעיה, "הטעייתו של קולר והתנהגותם חסרת תום-הלב של דיין ואלטר כלפיו, מקנים לו זכות לבטל את ההסכם ולתבוע השבת הכספים ששילם עבור רכישת הסרט וכן זכות לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו". עם זאת, הוא דחה את התביעה נגד רשות השידור, שיוצגה ע"י עו"ד אורנה רזניק מהפרקליטות, משום שכאמור היו בידיה זכויות השידור לטלוויזיה. התביעה נדחתה גם ככל שהיא נוגעת למפיק יורם כסלו, משום שהוא רק העביר לערוץ 1 עותק בצבע מהסרט, במצוותם של דיין ואלטר.

ישעיה חייב את דיין ואלטר להחזיר לקולר סכום של 10,000 דולר (מחצית ממה ששילם להם עבור שני סרטים), וכשבא לדון בשאלה האם מגיעים לו גם פיצויים בגין הפרת ההסכם, נכונה לו הפתעה. קולר טען, שכתוצאה מהקרנת הסרט בצבע בערוץ 1, נמנעו ממנו רווחים עתידיים כתוצאה ממכירות והקרנות הסרט שהיו צפויות להתקיים ע"י הרוכשים. לראיה, הוא הציג שני הסכמי מכירת זכויות לקולנוע גן העיר ולחברת שבעת הכוכבים, לפיהם הוא מכר זכויות בכמה סרטים, ובהם "חגיגה לעיניים".

חוייבו ב-10,000 דולר

ישעיה לא קנה את הסיפור. "עצם החתימה על שני הסכמים למכירת זכויותיו של אותו סרט, תוך פרק זמן של כ-12 יום, לאחר שבמשך כ-6 שנים מאז רכש אותן התובע לא נעשה בו כל שימוש והוא אף לא הוקרן ע"י מאן דהוא (למעט ההקרנה בטלוויזיה, עובדה זו מעוררת תהיות ושאלות לגבי מהימנות ו/או אמיתות ההסכמים".

לדבריו, הצהרתו של קולר שהוא בעל הזכויות הבלעדי "'בכל אמצעי הקרנה המוכר כיום', המופיעה בהסכם המאוחר יותר עם קולנוע גן העיר, אם כי בנוסח שונה, מתגלית כשקרית, בלתי אמינה ומסתירה מהרוכש השני את העובדה כי כל הזכויות בסרט נמכרו כ-12 יום לפני כן למפיץ אחר".

לכן, הוא קבע, שמדובר ב"הסכמים למראית עין, חסרי כל תוקף משפט מחייב", שנועדו להוכיח נזקים שנגרמו לו כביכול. דוד ליבקינד ונצחונה גלעד, מומחים בתחומי עיסוק שונים בענף הקולנוע, אף העידו כי המחירים הנקובים בהסכמים מנופחים היו "מנופחים" ובלתי ריאליים לתקופתם וכי ההסכמות באחד ההסכמים אינן מקובלות בענף.

כאמור, דיין ואלטר חויבו לשלם לקולר 10,000 דולר משוערכים משנת 86'. עם זאת, בשל "התנהגות הצדדים במהלך ההתדיינות, שתרמה להתארכות הרבה של הדיונים, וראו החלטות מותבים אחרים לפני 'שנות דור', המתייחסות לבקשות שונות ומשונות שהוגשו ע"י הצדדים (כך למשל, טענה הפרקליטות 10 שנים אחרי הגשת התביעה שלא שולמה כל האגרה עבורה - נ.ש.), כמו גם התוצאות אליהן הגעתי, לרבות הסכום הנמוך מאוד שפסקתי לתובע - יחסית לסכום שנתבע על ידו, כל אלה מצדיקים הימנעות מפסיקת הוצאות לצדדים". (ת.א. 740/93).

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988