ערב בתיאטרון, תבואו רעבים

ארבעת השחקנים מספרים - כל אחד לכמה אנשים בקהל - על הקשר שלהם עם פלוצקי, בחייהם המקצועיים כשחקנים. בזמן שהצופים אוכלים פולקע ואורז, נבלעים השחקנים בשולחן ויוצאים ממנו כדמויות מחייה של פלוצקי, או כאירועים מעברה. הישיבה לשולחן מעוררת אי נוחות מסויימת, חלקה בשל המציצנות לתוך עברה של היוצרת, חלקה בשל פולחן האישיות שאישה יצרה לעצמה, יחד עם כמה מתלמידיה. וחלקה אולי בגלל חוויית האכילה בתיאטרון.

בסוף ההצגה, המתקיימת במרכז לתיאטרון אלטרנטיבי בשלומי, הקהל יודע על פלוצקי שהיא שיחקה בתיאטרון החאן, ראה את תמונות הילדות שלה על המגשית שלו וחווה את תחושותיה כילדה, שפעם לא התייחסו אליה; אך ספק אם לא ניתן היה לעשות זאת באופן קצת פחות מוחצן, ומבלי להרגיש כאורח לא קרוא בסדר פסח שנקלענו אליו בטעות. מצד שני, קשה לחשוב על דרך אחרת להיכנס לקרביים, והאוכל הוא בוודאי אמצעי הולם.

חיים ללא תהילה

קשה שלא להיזכר במיצג "dinner dress", שהעלתה האמנית תמר רבן לפני כמה שנים במקלט 209 בתל-אביב ובאתרים אחרים, כמו מוזיאון ישראל בירושלים. למיצג של רבן הוזמנו בכל פעם 24 אנשים לארוחת גורמה בת חמש מנות, שיצר השף צחי בוקששתר. רבן עצמה עמדה במרכזו של שולחן ענק, שמלתה משתפלת מעליו במקום מפה, בעוד הצופים אכלו סביב - ואולי מתוך - השמלה הגדולה שלה, והקשיבו לסיפוריה האינטימיים על דורה, אמה, שעלתה מגרמניה וחוותה קשיים תרבותיים במעבר לארץ.

בהצגה "דודה פרידה - המוזיאון", שזכתה במקום הראשון בפסטיבל עכו האחרון, מסתובב הקהל המצומצם בחלל הקטנטן, ולוקח חלק במעין שילוב בין מסיבת קוקטייל, תצוגת אופנה ומוזיאון חי. הקהל אוכל, רוקד ולומד על חייה של פרידה, אופנאית משנות העשרים ודודתה של אחת מיוצרות המופע, נעמי יואלי. את ההיכרות האינטימית אנו יוצרים דרך סיפורים ומוצגים, שזכו למקום של כבוד מאחורי ויטרינות שקופות, כיאה לדמות הדודה.

האירועים התיאטרליים האלה, כפי שיוצריהם נוטים להגדירם, סובבים סביב חייה נעדרי התהילה של דמות נשית קרובה וכוללים, במקרה או שלא במקרה, גם אכילה בצוותא והשתתפות פעילה כבן משפחה או כפרטנר לוולס וינאי.

"אנחנו מציעים כאן לקהל להתחבר דרך סיפור אמיתי, שהופך פיקטיבי עם הפיכתו למחזה", מספר פבלו זלצמן, במאי "ויה דה לה רוזה" ובעלה של נטע פלוצקי, גיבורת ההצגה. "אנחנו יוצאים מהסיפור האישי של כל אחד מהשחקנים ועוברים איתו טרנספורמציה לסיפור חדש, שהוא כבר לא הסיפור של נטע. הוא יכול להיות גם של כל אחד אחר מחברי הקבוצה, ונוצרת לו משמעות אוניברסלית. כמו שאומרים: קח חמישה אנשים, חבר אותם, וזה יהיה הסיפור הישראלי האולטימטיבי".

תמר רבן, שיצרה את "dinner dress", גם היא לא מאמינה שסיפור החיים של אמה יכול לעניין כשלעצמו. "אין שום דבר שמצדיק את זה שדורה תהפוך למיתוס. בסיפור שלה אין שום דבר מעניין או מיוחד. הסיפורים שאני מספרת עליה הם די טריוויאליים ובנאליים. אבל דווקא מתוך הסיפורים הקטנים האלה, אנשים קיבלו איזה משהו שרלוונטי לכל אחד מהם, והיא הפכה להיות סמל של החיים בארץ. לא עניין אותי לספר את הסיפור שלה כשלעצמו".

"בשנים האחרונות אני חושבת שאנחנו מתחילים להתקרב להיסטוריות הפרטיות שלנו", אומרת נעמי יואלי, מיוצרות "דודה פרידה". "אולי זו חתרנות תחת ההיסטוריה הפורמלית, אולי יש התחלה של מבט על העבר לא כפרטי ונוסטלגי אלא כמסמל משהו. נוצר אמון שמאפשר לפגוש אחרים בסיפור האישי. העובדה שתיאטרון הפך למנותק מאוד ופומבי מאוד, מאפשרת בחוויה הקטנה דווקא סוג מאוד חזק של אינטימיות. יכול להיות שהתקופה האחרונה התעייפה מההיסטוריות הגדולות. עבורי זה גם היה עניין של גיל".

זיכרון עם טעם

אוכל הוא מרכיב בולט ומרכזי בהצגות האלה, ולא במקרה. כשעוסקים בנוסטלגיה האישית, זה תמיד מתקשר איך הוא לטעם. "אוכל הוא חלק מרכזי בזיכרון של מה שאנחנו ומה שאיננו", אומרת יואלי, "והוא לא פחות משמעותי מטקסט. הטעם והריח מהדהדים למקומות סמליים ופולחניים. בהצגות גדולות לא ניתן להגיע לשם".

בהצגה בשלומי, חלוקת האוכל פותחת את היצירה עצמה. "המשפחה תמיד מתכנסת מסביב לשולחן, שמסמל את מה שמעליו ומה שמתחת לפני השטח", מסביר זלצמן. "סביב הריטואלים המשפחתיים האלה תמיד אפשר לראות מה נאמר ומה לא. כך גם במפגשים השבועיים שלנו עם דודי מעיין, באנסמבל 'השולחן המשפחתי', בהם ההתכנסות הזאת הופכת לכלי יצירתי בידי המשתתפים לספר את סיפורם האשי, ואולי גם לתקן את ההתייחסות לזיכרון".

אצל תמר רבן, התפתח האוכל לנושא בפני עצמו. "במופע 'כחור' שעשיתי לעכו, היה מקרר ושולחן בצד, והקהל היה ניגש אחרי ההצגה לאכול משהו. מאוחר יותר החלטתי לאחד את הארוחה עם האירוח. בוקששתר, שבנה את התפריט, היה צריך להכיר את מבנה המופע כדי לבחור את המנות, והוא הפך למעשה לשותף ביצירה הזאת, שהוסיף עוד ממד חושי", היא מתארת.

"מטריד אותי מקום האוכל בתרבות הישראלית", מוסיפה רבן. "בארץ אוכל חשוב יותר מאשר ללכת למוזיאון. החוויה עוברת טוב יותר דרך הטעם. אנשים אומרים 'המנה הזאת היא ממש שירה', ובאותו הזמן מפסיקים לקרוא שירה. במופע הייתה תופעה מעניינת: אנשים הגיעו כי שמעו שיש ארוחה של בוקששתר, ונתקלו בסיטואציה שבה האוכל הוא לא מרכז הערב, ואפילו יוצר בעיה. שלא לדבר על מה שקרה כשהיינו בגרמניה, כשבאנו למעשה להאכיל ולארח את אלה שאשמים בסיפורים שאני מספרת שם על אמי".

קהל לא מוגן

מקומו של הקהל במופעים האלה שובר את התפיסה התיאטרלית, המבדילה את השחקן ומגוננת על הצופה. כאן הצופה הוא חלק פעיל, ולא פעם הוא צריך להבנות בעצמו את מקומו בארוע. "אתה רואה 24 אנשים שלא מכירים אחד את השני, עסוקים בפעילות אינטימית של אכילה", אומרת רבן. "היו כאלה שלא היו מוכנים לאכול בפומבי, והושבנו אותם בצד. אז נוצרה בעיה אחרת: אנשים שמסתכלים על אחרים שאוכלים, והם לא אוכלים. אז נתנו להם קצת אוכל, כי היה לא נעים".

"הקהל במקרה הזה הוא חלק בלתי נפרד מההצגה", אומר זלצמן, שבהצגה שלו השחקנים מדובבים את הקהל לדבר איתם בזמן הארוחה. "הוא משלים אותה, לא נותנים לו לנוח. האירוע התיאטרלי הוא דינמי. יש מסגרת ברורה וקודים ברורים, ואנחנו מיומנים לעבוד על פי הקודים האלה. השחקן צריך תמיד להיות כאן ועכשיו, ולהיות מוכן וערני לקלוט מה קורה באותה הצגה, מי הקהל שהגיע, מיהן הנפשות הפועלות שהצטרפו אלינו. השחקנים רואים אצל כל צופה בקהל עוד דמות שיש לה תפקיד".

נמאס מהתבניות

רבן הגיעה גם היא לעבודה על "dinner dress" מתוך רצון להיפגש עם הקהל: "האירוע התיאטרלי הופך ככה לאירוע אמיתי של מפגש, שבו לפעמים אני אפילו נוגעת פיזית בקהל. ככל שהאמנות הופכת ליותר טכנולוגית, רעיונית ומנוכרת, חסר לי יותר הקשר הבלתי אמצעי הזה, ובעבודה הזאת, גם דרך האוכל, שהוא עניין מאוד אינטימי, הרגשתי מאוד חזק את הקרבה הזאת".

בכל ההצגות הללו, אין סיפור מסודר עם התחלה, אמצע וסוף. נדמה שהיוצרים מחפשים את הדרך הנכונה לספר סיפור חיים, בזמן שהם יודעים שאין דרך כזו. במקום סיפור הם מגישים קרעי סיפורים, רגעים, סיטואציות, אנקדוטות, תמונות. "אנחנו בוחרים לעבוד עם המצב האנרגטי של האירוע התיאטרלי ופחות עם קונפליקטים", אומר זלצמן. "הרצף של האירועים יוצר את הדרמה, שיש לה את העליות והירידות שלה. הדרמה שעל השולחן חייבת לשקף היבטים שונים של הסיפור, והסדר שלהם הוא המבנה של המופע".

"נמאס לי מהתבניות העלילתיות המוכרות, ששמות את הקונפליקט במרכז", אומרת יואלי. "החיים הם אחרים. הם בנויים מקרעים של מיתוסים ומחשבות ואירועים. לדעתי, ברגע שאנחנו מעבירים את המופע בצורה הזאת, זה מאפשר להיפגש עם הסיפור לא פחות טוב מאשר במחזה בנוי היטב. אני, שבאתי מהעולם החזותי, בחרתי להעביר את הסיפור לא פעם דרך חפצים, שנותנים לפעמים חוויה חושית מאוד קונקרטית". "