הכל נשאר במשפחה, חוץ מהדירה

כשמעשי המרמה הם בין בני משפחה בינם לבין עצמם, כגון השפעה בלתי הוגנת על צוואות או מתנות, המלחמה היא בין הילדים ו/או ההורים. אך כשנכנס צד ג' הפועל בתום לב ועל סמך מסמכים שמוצגים בפניו, התמונה שונה, וכאן לא רק זכויות המרומה שהנכס נלקח ממנו על כף המאזניים, אלא גם של צד ג'.

לאחרונה נדרש בית המשפט המחוזי בתל-אביב לסוגיה דומה, בת.א 2320/99 בוטרשווילי יעקב נגד בראל אהרון וחברת מנורה ואחרים, אשר נדון בפני השופטת צפורה ברון.

בתיק דנן, התובע הינו בעלים רשום של דירת מגורים בעיר לוד. הנתבע 1 הינו בנו של התובע ועל-פי מסמכים שבתיק בית המשפט, רכש את זכויות התובע (אביו) על-פי הסכם רכישה משנת 1996.

חברת מנורה נתנה הלוואה לנתבע 1 לצורך הרכישה של הדירה, ורשמה משכנתא לטובתה על דירת התובע. יתר הנתבעים הינם נושים רגילים אשר הטילו עקולים למיניהם על הדירה לאחר הבנק. לימים, הנתבע 1 לא עמד בתנאי החזר ההלוואה, וחברת הביטוח החלה לממש את הדירה.

התובע התנגד למימוש בטענה כי הוא מעולם לא חתם על הסכם מכר כלשהו, וכי כל המסמכים בעניין זה הינם מזויפים. הוא מבקש כי זכויותיו בדירה יחזרו להיות נקיות.

חברת הביטוח מצידה טוענת למתן הלוואה בתום לב, ובתמורה מבקשת כי המשכנתא תישאר במקומה, וכי תוכל לממש את המשכנתא.

הנתבע 1 מודה כי אכן אביו מעולם לא חתם על הסכם מכר, וכי ההסכם היה פיקטיבי. חרף העובדה שהמסמכים נחתמו בפני עורך דין כלשהו, טען הבן כי מי שחתם על המסמכים לא היה התובע, אלא מי שהתחזה לאב.

חברת הביטוח מצידה טענה לקנוניה בין התובע לבין הנתבע 1 כדי להוציא כסף מחברת הביטוח, ולאחר מכן להתנער מכל העניין. השופטת ציפורה ברון, אשר ניתחה את הסוגיה דרך מהימנות גרסת התובע ונתבע 1, דחתה את התביעה וקבעה שחברת הביטוח זכאית לממש את המשכנתא.

לעניין גרסת התובע, השופטת ברון לא קיבלה את גרסתו בדבר מרמה מצדו של בנו.

בעניין זה השופטת ברון קובעת: "ניתן היה לצפות, כי התובע ימהר ויפנה אל המשטרה, מיד עם גילוי דבר התרמית וההונאה, אולם התובע לא עשה כן וזאת מתוך התחשבות במצבו של בנו, כך לטענתו... הסבר זה, מפי אדם שזה עתה איבד את דירתו היחידה בשל מעשה הונאה, הינו בלתי סביר בעליל. על אחת כמה וכמה, כאשר הסבר זה ניתן מפי מי שאישר כי היה מודע למצוקתו הכלכלית של בנו, אך הוא מיאן לעזור לו. בלתי מתקבל על הדעת, כי אותו אדם ממש, אשר סירב לסייע לבנו כלכלית ואף איבד את דירתו בשל מעשה הונאה של בנו, לא יפעל ולא יעשה כל שניתן על מנת להשיב את דירתו לידיו".

ובעניין עדותו של הנתבע 1, השופטת ברון קובעת כי אין בעדות הבן כדי לסייע לאב במקרה זה, באשר בכל מקרה חברת הביטוח ניהלו את ענייני מתן ההלוואה באופן סביר, ואין לבוא אליה בטענות.

עם כל הכבוד, נראה כי פסק הדין של השופטת ברון ופסקי דין רבים אחרים בתחום חוזים בתוך המשפחה לא משארים ספק כי יש להסתכל על כל הסכם מכר ו/או מתנה בין הורה לילד בסוג של זהירות מתבקשת, במיוחד כשצד ג' מעורב בפרשה ואמור להסתמך על מצג זה. על-פי נתוני פסק הדין, עדות האב לא היתה מהימנה. אך כידוע, לו גרסת האב היתה מתקבלת כמהימנה, נראה כי לאור סעיף 10 לחוק המקרקעין תוצאות פסק הדין יכלו להיות דווקא לטובת התובע.

כידוע, סעיף 10 לחוק האמור מגן רק על מי שהוטעה על-ידי נסח המקרקעין של הדירה, כלומר מהנסח עלה מצג לפיו ראובן הינו בעל הדירה, בה בשעה שהבעלים האמיתי הינו שמעון, שבא ומבקש את זכויותיו שנגזלו.

במקרה דנן, הדירה היתה רשומה על שם האב, וזה אמת. לו טענת האב היתה מתקבלת, אזי מה שהטעה את הבנק היה מסמך חיצוני כגון ייפוי כח ו/או תעודת זהות מזויפת. הטעיה מהסוג השני לא מוגנת, וחברת הביטוח יכולה למצוא עצמה כמי ששמה כספה על קרן הצבי (לעניין זה, ראה פסק דין הידוע "מוזאפר").

גם השופטת ברון, ברמיזה, מעירה לחוסר זהירות כלשהו בבנק בקובעה: "אף כי למנורה לא היה חלק במעשי התרמית וההונאה שנעשו, ואף לא מצאתי כל רשלנות מצידה, יתכן ומשנה זהירות מצד חברה מנוסה כמוה היתה יכולה להקטין את הסיכון שנפל בסופו של דבר לפתחו של התובע".

אמנם קביעה זו נאמרה בפסק הדין כדי להצדיק אי הטלת הוצאות על התובע חרף דחיית התביעה. אך יש בו גם כדי ללמד על חובת זהירות כפולה בנוגע למצבים מעין אלו.

הכותב מתמחה בדיני מקרקעין, תכנון ובנייה וממ"י.