אח ואחות התגוררו בשתי דירות זו מעל זו. האחות ניסתה למנוע מעבר של האח מהרחוב דרך חצר הבית לדירתו. בית משפט לענייני משפחה קבע, כי מאחר והאח עובר מהרחוב אל דירתו משך למעלה משלושים שנה, אזי אין להפסיק את השימוש.
זיקת הנאה הינה אחת מהזכויות במקרקעין המוכרות על-פי חוק מקרקעין. המדובר בזכות שתכליתה להעניק לנהנה ולמשתמש את הזכות לעשות שימוש כלשהו שראוי להיות זיקת הנאה, אך מבלי שהוא מחזיק במקרקעין של השני. בעבר היו זיקות הנאה גם מסוג שימוש בבאר, דייג וכו', אך כבעבר גם כיום - זיקת הנאה משמשת יותר למעבר מחלקה לחלקה וכיו"ב.
לא כל שימוש רב שנים יכול לזכות את המשתמש בזיקת הנאה. הפסיקה התוותה מספר תנאים שקיומם הכרחי כדי שזיקת הנאה מכוח שימוש של שנים תתקיים. לאחרונה התמודד בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב עם הסוגייה דנן בנוגע לתיק תמ"ש 1930/03, ז.א. נגד א.מ, אשר נידון בפני השופטת קופלמן פרדו-טליה.
בעניין דנן, התובע והנתבעת ירשו יחדיו נכס מאמם. הורי הצדדים היו בעלים של בית חד קומתי. בשנת 1955 התובע בנה את דירתו על גג המבנה החד קומתי, ובשנת 1968 נחתם הסכם חכירה בין המנוחה לבין התובע לגבי הדירה בקומה שמעל.
ההסכם קבע בין היתר כי: "החוכר רשאי... א. להשתמש במוחכר כולו או מקצתו, הוא עצמו על-ידי אחר או אחרים לצרכי מגורים. ב. להשכיר את המוחכר, להחכירו או להעביר את זכות החכירה, כולו או מקצתו לאחר או לאחרים, בתמורה או ללא תמורה, וזכות זו עוברת גם לבאים אחריו במקומו".
בשנת 1971 המנוחה העבירה את יתרת זכויותיה לנתבעת. דא עקא, שבמשך השנים היחסים בין האח לאחות העכירו. האחות החלה להתנגד למעבר של האח בחצר הקדמית המובילה מהרחוב אל החלק האחורי. מכאן שהתובע הגיש תביעה כדי להצהיר על זכויותיו לרישום זיקת הנאה בחלק המוביל אל דירתו.
השופטת קופלמן נעתרה לעתירה, בקובעה כי התובע למעשה הוכיח את כל יסודות זיקת ההנאה מכוח שימוש של שנים.
כידוע, על-פי הלכה ידועה בשם "אסטרחאן", יש שלושה תנאים מצטברים להוכחת זיקת הנאה.
השופטת קופלמן מנסה ליישם את התנאים למקרה שבפניה כמפורט להלן. לעניין טיב הזכות, השופטת קופלמן קובעת כי טיב הזכות מתאימה לזיקת הנאה בהיותה זכות מעבר, אשר משמשת את התובע מהרחוב אל דירתו, וככזו הינה ראויה להיות זיקת הנאה.
לעניין אופי השימוש נקבע, השימוש הינו בניגוד לרצון הבעלים ולאינטרס מעשי של הבעלים במשך השנים, אשר שתק כנגד השימוש.
לעניין משך השימוש נקבע, כי חרף העובדה שהתובע, במשך מספר חודשים, התגורר במקום אחר - אין בתקופה קצרה זו כדי למנוע את הרצף. גם אם התובע בפועל לא התגורר בדירה, די בכך שהחזיק בדירה כדי לקיים את עניין שימוש ממושך ורצוף כמתחייב מהפסיקה.
השופטת קובעת, כי המדובר בזיקת הנאה לטובת מקרקעין, וזאת לאור הנסיבות והעדויות שהתרשמה מהן.
עו"ד מוטי בניאן
כותב מתמחה בדיני מקרקעין, תכנון ובנייה וממ"י.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
