דוח אמון
2019
הנקראות ביותר

העמלה ע"ש בכר ונתניהו

בפועל, רפורמת בכר רק הזיקה לצרכנים: שירותי ניהול הכסף התייקרו, העמלות ימשיכו לטפס ועל תחרות במגזר הקמעוני אין על מה לדבר

1. איזה פסטיבל!

אנחנו מתכוונים כמובן לפסטיבל הפופוליזם סביב העלאת העמלות של שלושת הבנקים הגדולים. בשביל חברי הכנסת זו חגיגה גדולה של כותרות תוקפניות נגד הבנקים. בשביל גלית אבישי, שהפכה לנושאת הדגל הצרכני שלנו, זו עוד הזדמנות לכתוב מאמר על אופן הטיפול בבעיה. בשביל הטוקבקיסטים זו עוד הזדמנות לנעוץ חצים באויב הגדול. בשביל העיתונאים זו עוד הזדמנות לנגח את הבנקים. בשביל הרגולטורים זו עוד הזדמנות להתערב. בקיצור, לכולם יש עוד הזדמנות לקבל במה.

והעניין הזה באמת משעשע. כי אחרי שהכותרות יתעופפו, הרגולטורים יתקפלו והטוקבקיסטים יעברו למטרה הבאה, מצבו של הצרכן לא צפוי להשתפר: הבנקים יעלו שוב ושוב את העמלות והצרכן הישראלי ימשיך להגיב במשיכת כתף ובעיקום פרצוף. לא יותר מזה.

איש גם לא צריך להפנות את חצי האשמה לעבר הבנקים הגדולים. צביקה זיו, גליה מאור וגיורא עופר עושים בדיוק את מה שכל מנהל תאגיד אחר היה עושה: אם יש מי שמוכן לשלם עמלות גבוהות יותר, אז למה שלא להעלות אותן בכל שנה?

את חצי האשמה צריכים להפנות לכל אותם חברי כנסת, מגיני הצרכנים למיניהם והעיתונאים ששימשו כלהקת המעודדות של ועדת בכר, שתרמה את שלה לסבב העלאת העמלות האחרונות. עכשיו הולך ומתברר שהחקיקה הדרקונית של בכר, במסווה של רפורמה, החטיאה את המטרה ולא תשיג אף לא אחד מהיעדים המוצהרים של הוועדה (פתרונות להקטנת הריכוזיות, הגברת התחרות, הפחתת ניגוד העניינים ועידוד התיווך הפיננסי החוץ-הבנקאי בשוק ההון).

נתניהו הבטיח אז שרפורמת בכר היא מהפכה צרכנית ששמה את האזרח הקטן במרכז. סבב העלאת העמלות האחרון הוכיח בדיוק את ההיפך: התוצאה הבלתי נמנעת וכנראה הבלתי מכוונת של רפורמת בכר היתה שריכוזיות שני הבנקים הגדולים לא פחתה והדואופול של הפועלים ולאומי נשאר דואופול, רק שינה צורה ופנים: מדואופול בנקאות חזק בלאו הכי לדואופול הרבה יותר חזק, המשלב בנקאות ושיווק פנסיוני ופיננסי.

המעמד הדואופולי של הפועלים ולאומי ביחס לאחרים נשמר ואף הועצם, בגלל רמת הסינוף הגבוהה שלהם ויכולת השיווק וגם משום שהרפורמה חלה באופן שווה, פחות או יותר, על כל הבנקים, בלי לבדל בין קטנים, בינוניים וגדולים.

באופן אבסורדי, ועדת בכר הגבירה את התיאבון של הבנקים, במיוחד הפועלים ולאומי, לפצות את עצמם על אובדן ההכנסות בעקבות מכירת הקופות והקרנות. את הדרך להעלאת עמלות סללה ועדת בכר, בכבודה ובעצמה.

הוועדה קיבלה קרדיט חסר תקדים מהציבור, אבל בסופו של דבר לא ממש שירתה אותו. היא חילקה את רכוש הבנקים כדי לשפר את איכות הניהול של נכסיו של הציבור, תהליך שכוחות השוק התניעו (אמנם באטיות) כבר לפני הרפורמה. ועדת בכר זנחה את הטיפול בתחרות הקמעונית ולא התייחסה כלל לנושא של אשראי צרכני, המקטע שבו לא מתקיימת כמעט תחרות.

התוצאה העגומה: הרפורמה שירתה את הרגולטורים הרבה יותר מאשר את הצרכנים. בפועל, היא רק הזיקה לצרכנים: שירותי ניהול הכסף התייקרו, העמלות ימשיכו לטפס ועל תחרות במגזר הקמעוני אין על מה לדבר.

הרפורמה הנציחה את המעמד של הפועלים ולאומי לשנים ארוכות, עד שוועדה נוספת תקום כדי לתקן את העיוותים של קודמתה.

ועדת בכר היתה עושה הרבה יותר בשביל הצרכנים אם היתה מנסה ליישר את מגרש המשחקים התחרותי בשוק הקמעוני: הטבות לבנקים הבינוניים והקטנים, הפרדתן מהבנקים של חברות כרטיסי האשראי, ומכירת בנקים קטנים כמו יהב ומסד על-ידי הפועלים. אלה הם רעיונות טובים, אבל כולם נדחקו למען הפיצול הדרקוני של הקרנות והקופות. וכל אותם רעיונות יידחקו לזמן רב, אם לא לעד, כי לאיש אין אנרגיות להתמודד שוב עם עוד רפורמה בבנקים.

בסופו של דבר, ועדת בכר היא דוגמה נוספת להתערבות עקומה של רגולציה, שמעודדת התערבות נוספת, וכך הלאה, לנצח נצחים. כשמשרד התקשורת התערב בדמי הקישוריות, הצרכן שילם בסופו של דבר את המחיר. כשמשרד האוצר התערב בשוק ההון, לצרכן נגרם נזק.

ועל הרקע הזה רצוי אולי לחזור להבטחות של נתניהו: "המהפכה שעומדת להתחולל בבנקאות ובשוק ההון שמה את האזרח הקטן במרכז", התפייט אז שר האוצר. "זוהי מהפכה צרכנית וכך יש להתייחס אליה... לאזרח, הלקוח של הבנקים, יהיו מעתה אפשרויות בחירה גדולות יותר... הוא יוכל להתמקח על עמלות נמוכות יותר ורמת שירות טובה יותר..."

נכון להיום, דברי נתניהו נשמעים כמו פנטזיה.

2. אם אין תחרות על עמלות, יש לפחות תחרות משולחת רסן בין כל העמותות שנלחמות למען ניקיון השלטון ומנסות לפקח על ההיגיינה וההגינות השלטונית. לתנועה הוותיקה לאיכות השלטון קם מתחרה רעשני ופעלתן. עמותת אומ"ץ, שבראשה עומד העיתונאי לשעבר אריה אבנרי, מספקת לנו הודעות לעיתונות בקצב מסחרר, לכאורה בשמם הקדוש של הציבור העשוק, המינהל התקין והצדק החברתי והמשפטי.

השבוע, למשל, נחת על שולחננו מכתב ששיגרה העמותה למשה טרי, יו"ר רשות ני"ע. העמותה, נכתב במכתב הדרמטי לטרי, קיבלה מידע ששוק ההון הישראלי נשלט בידי קרטל של אילי הון ישראלים וזרים.

"על-פי החשד", כותבת העמותה, "מדובר באילי הון מקומיים הפועלים כקרטל סמוי שהתיאום בין חבריו נעשה בחדרי חדרים.... הפעולות נעשות בתזמון מדויק, מקומי ובינלאומי..."

"המדובר הוא במגרפה ענקית של כסף", ממשיכה ומתפייטת העמותה, "עוד העלתה הבדיקה שלנו שאותם גורמים קובעים למעשה מראש את הערך של מדד המעו"ף..."

העמותה שואלת-דורשת מטרי את התשובות לשאלות הבאות: א. האם הרשות מודעת למה שמתרחש "מתחת לאפה"?; ב. האם קיימות תקנות שנועדו למנוע את המצב הזה?; ג. האם הרשות מתכוונת לבדוק את זהות הגורמים?

הבאנו את תמצית המכתב ההזוי הזה כדי להמחיש עד כמה המלחמה בשחיתות הפכה לעניין מיתוגי. כל שביב מידע וכל בדל של שמועה, הופך למכתב שמופץ ברבים על "קרטל" של שחיתות.

הבעיה היא שהמכתבים הללו מתפרסמים בדרך-כלל בתקשורת באופן אוטומטי, מקבלים במה נרחבת ומוצגים לציבור כסוג של שיפוט ערכי נטול פניות.

אם עמותת אומ"ץ דורשת מטרי לבדוק מה קורה "מתחת לאפו", אנו דורשים מאריה אבנרי לבדוק באמת מה קורה "מתחת לאפו" ולמה מידע חלקי וכנראה לא מבוסס הופך למכתב שמציג שחיתות איומה ונוראה.

ועד שתתקיים הבדיקה הזו, וכדי לשרת את המינהל התקין והצדק החברתי והמשפטי, כפי שעמותת אומ"ץ מתפארת בו, "גלובס" יפסיק לשמש כצינור השיווק של העמותה.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
הסיפורים הגדולים של היום
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות