מתחברות

אם נשאל את גברים מה נשים רוצות, סיכוי סביר שרובם יענו שנשים רוצות גברים. ככה זה, גבר נשאר גבר, וחינכו אותו לתפוס עצמו כפאר היצירה וכמוקד הבריאה. נשים, קרי אימהות, רעיות או מטפלות, רוצות קודם כול לדאוג לו, ורק אחר כך את כל השאר. לגבר מותר, על-פי תפיסה זו, להסתגר במועדונים אקסקלוסיביים ולחלוק את תבונותיו בנושאים הרי גורל כסיגרים, כציד וככדורגל, עם חבריו ה"גברים בלבד", בעוד שהאישה תמתין לו בבית עם ארוחת הערב הדשנה.

עכשיו זה משתנה. לא מדובר במהפכה הפמיניסטית שחוזרת בגרסה מודרנית, אלא בתופעה חברתית בעלת השלכות עסקיות מרובות, של נשים שמעדיפות חברת נשים אחרות על-פני זו הגברית. לא חברה במובן המיני של העניין, אלא במובן העמוק יותר, של התחברות למכנה משותף, שגברים לעולם לא יצליחו לפצח.

מועדוני כושר לנשים בלבד פורחים וגדלים בקצב שיא דווקא בימים שבהם מועדון "רגיל" סגר את שעריו, והקולגות בתל אביב מתקשים לעמוד בקצב הספינינג; חנויות קונספט ומרכזים נשיים מא' ועד ת' מעטרים את קו החוף של תל אביב; טיולי חיפוש עצמי וסדנאות העצמה מושכים אלפי נשים למדבר או לבית אורן שבכרמל; ואפילו לטלוויזיה הגיעו "החברות הכי טובות".

יותר ויותר נשים מוצאות את השקט הנפשי שלהן כשהגברים לא בסביבה, ומי שהשכילו ופיצחו את הקוד הנשי מבעוד מועד גורפים כעת רווחים נאים. אבל זה לא רק הכסף, זה הרבה יותר עמוק מזה (גבר לעולם לא היה אומר את זה).

השוק רווי? ממציאים שוק חדש

בספרם "אסטרטגיית האוקיינוס הכחול" (הוצאת מטר), הציבו המחברים וו צ'אן קים ורנה מובורן את רשת "קרבס" על אותה הסקלה לצד מייקרוסופט, פדקס והלקסוס של טויוטה, כחברות שהצליחו ליצור שוק ללא מתחרים. את המנכ"ל והמייסד גארי הייבין זה לא מפתיע. הרשת שלו נחשבת כיום לרשת מועדוני הכושר הגדולה בעולם, עם למעלה מעשרת אלפים סניפים ב-44 מדינות, והכנסות של שני מיליארד דולרים בשנה. "רוב התעשיות פועלות במסגרת עוגה", אומר הייבין ל-G. "העוגה היא בגודל מסוים, וכולם נלחמים בה על נתח, עד שפתאום בא מישהו ומגלה עוגה חדשה לגמרי, שאף אחד לא חשב עליה, וזהו אוקיינוס כחול וגדול, והזדמנות בלתי מוגבלת לצמוח". הייבין, שמחזיק בנתח של 27% מכלל מועדוני הכושר בארצות הברית ובקנדה, פתח בחצי השנה האחרונה ארבעה מועדונים בישראל (בירושלים, ברעננה ובתל אביב), אבל אם שואלים אותו, זו רק ההתחלה. היעד הוא מאה מועדוני כושר.

"דיברנו עם המון נשים, שלא הולכות לחדר כושר כי אין להן זמן - בין העבודה, הבית והילדים לא נשארו להן כמה שעות כדי להתאמן, וכי לא הרגישו בנוח לעשות את זה בנוכחות גברים", אומר הייבין. "בדקנו מה נשים באמת רוצות, ופישטנו את זה למכנה המשותף הנמוך ביותר: אימון קצר, בן 30 דקות, ממוקד ואפקטיבי, שיכול לספק גם אינטראקציה חברתית: המוזיקה אינה רועשת, הן יכולות לדבר זו עם זו תוך כדי אימון, והן מביאות חברות. אישה יכולה לשאול כוח רצון מחברה, הן מעודדות זו את זו כשהן יחד. הן אוהבות להיות בקבוצה. רק כששמים ביניהן גבר הן משתנות".

ורד אילון, 44, מנהלת אירועים בבית מלון ואם לשניים, מסכימה: "אני שונאת חדרי כושר, ואין לי זמן בשבילם. לתכנן, להתלבש, להתארגן. כאן, זה ממש מתחת לבית, אני יכולה לקפוץ עם הטרנינג שאני כבר לובשת, אפילו כשהילדים במקלחת, או לעבור בדרך מהעבודה. במקומות אחרים שהלכתי להתעמל אחרי הלידות שנאתי את זה, הסתכלתי על השעון. פה, בסך-הכול חצי שעה, ואני יכולה אפילו לדבר עם חברה תוך כדי האימון".

ומה היה קורה אם היה שם גבר?

"אין לי אנטי לגברים, אבל אין ספק שככה אני מרגישה יותר נוח. בכל מגע בין גברים לנשים יש מתח מסוים - את רוצה להראות ולהרשים, וככה זה יותר קל, יש בזה משהו לא מאיים, יותר אינטימי".

"לא מפגש פנויים פנויות"

בהשוואה ל"הולמס פלייס", למשל, "קרבס" הוא מועדון מינימליסטי. רחבת אימון מעגלית, מלתחות מבהיקות, לוח מודעות גדול וידידותי, וזהו, פחות או יותר. "עשיתי בעבר את כל הטעויות האפשריות, ולמדתי מהן", מסביר הייבין. "היו לי במועדונים בריכות, סאונה, חדרי אירובי. זה מצריך הרבה מנויים והרבה כסף. עברנו למינימום השקעה ועלויות, מה שמוזיל מאוד את המנוי - כמעט בכל שכונה אפשר לשים היום מועדון של קרבס, כי מחיר המנוי הוא 29 דולר (בישראל, כמו במקומות נוספים בעולם, המחיר גבוה יותר: 199 שקלים לחודש, ע' ג'). המוטו הוא 'בלי גברים, בלי מראות, בלי איפור'".

למה בלי מראות?

"הרבה נשים לא אוהבות את איך שהן נראות. את מתכופפת, את עושה תנועה מסוימת, פתאום הזווית לא מחמיאה. זה מוריד את המוטיבציה, אז הסרנו גם את המחסום הזה".

מי שלא מסכימים עם הייבין הם יובל ורונאת ברוך, בעלי רשת "ליידיס פיטנס", שרכשו זכויות פיתוח מן הרשת האמריקאית Ladies Workout Express שבבעלות חברת Lady of America, אשר לה כ-1,500 סניפים ברחבי העולם. "המראה נותנת תחושה שהחלל, שהוא קטן ואינטימי, גדול ומרווח יותר. חוץ מזה, שהכלל הראשון הוא, תאהבי את עצמך, ואישה שאוהבת את עצמה מסתכלת במראה", אומר ברוך, שמחזיק חמישה סניפים בארץ, ומעל 500 מנויות בכל מועדון, לטענתו.

בניגוד לקרבס, אשר מכתיבה לזכייניה את דמותם ואת אופיים של המועדונים לפרטי פרטים, לליידיס פיטנס החירות להתאים את הסחורה לקהל היעד. מן הבדיקות שערכו, אומר ברוך, נמצא שנשים ישראליות רוצות יותר. "משום כך במועדונים שלנו, בנוסף על רחבת האימון האינטרבלי, שהוא ליבת האימון, יש גם סטודיו חוגים, ויש גיוון גם ברחבת האימון - המדריכה נותנת תרגילים עם גומיות או עושה תרגילי בטן במרכז הרחבה. זה נכון שהאפקטיביות של האימון הזה כמות שהיא היא עצומה, אבל הגיוון גורם לחוויה טובה יותר ומגביר את המוטיבציה".

ואולי סוד ההצלחה טמון בדברים שאומרת פולינה שטרן-שלמה, 33, יועצת תקשורת ואם לשניים, שפועלת בניגוד לקריטריון שעל-פי מחקרים הוא המרכזי בבחירת מועדון כושר - הקרבה הביתה או למקום העבודה: היא נוסעת חצי שעה כדי להתאמן חצי שעה במועדון ליידיס פיטנס בראשון לציון. "במועדון כושר רגיל יש המון דברים שאני ממילא בחיים לא אעשה, ולא מתאים לי שמסתובבים סביבי יוצאי צבא מזילי ריר", היא אומרת. "לכאן נשים באות לעבוד, לא מתייחסים לזה כאל מפגש פנויים-פנויות, ואת לא מסתכלת מה מישהי אחרת עושה או איך היא נראית".

נשים כלקוח אסטרטגי

אי-אפשר לדבר על נשים בלי לעסוק בשופינג. ישראל, למשל, הייתה המדינה הראשונה שבה נפתחה חנות נייקי לנשים בלבד, ובעקבותיה נפתחו חנויות נוספות בבירות אירופה. "מדובר במגמה כוללת", אומרת עינת ישראלי, סמנכ"לית השיווק של החברה. "נייקי הייתה מותג שמזוהה עם ענפי הספורט המסורתיים - כדורסל, ריצה, כדורגל - שקשורים לגברים. אבל ברגע שהבינו שנשים זהו קהל מטרה חשוב עם אופי וצרכים שונים, הבינו שיש להקדיש לו תשומת לב: מרמת פיתוח המוצר, כי המשקל שלהן ומרכז הכובד שלהן והצורה שבה הן דורכות על הרגל שונים, וגם מבחינה שיווקית וקמעונית. היה ברור שאי-אפשר שאישה תיכנס לחנות ותתאים לעצמה רק את הצבע והמידה. המוצר צריך להיות שונה, וגם חוויית הקנייה".

החנויות המיועדות לנשים עוצבו אחרת (הרבה שימוש בעץ, תאורה רכה), סודרו אחרת (נשים, למשל, אוהבות לראות את הנעליים על השולחן ולא על המדף), וקיבלו קו כללי של בוטיק יותר מאשר של חנות לבגדי ספורט. גם הקולקציה שונה, ושומרת על איזון אחר בין בגדי ספורט לאופנת ספורט ליום-יום. "נשים הן קהל אסטרטגי מושקע בנייקי כבר כמה שנים, בהיותן בפלח שוק חזק ועם הרבה פוטנציאל", אומרת ישראלי. "בשנה האחרונה הייתה צמיחה של 35% בתחום הזה, ושל 60% בלי הנעליים".

אף שהסטיגמה היא שנשים קונות יותר מגברים, חוויית הקנייה עדיין כפופה ברוב המקרים למבנה הפטריארכלי השליט ולתפיסה הגברית", אומרת סיביל גולדפיינר, בעלת רשת האופנה קום-איל-פו, ומקימת "בית בנמל" בנמל תל אביב, אשר מוגדר "מרחב נשי שתכליתו להעניק עונג".

"נשים צריכות לטפל בכולם: בית, בעל, ילדים, ואנחנו בסוף, הופכות ללא רלבנטיות", היא אומרת. "כל הרעיון של הקניון, שנולד במאה ה-19, נועד למצוא מקום לנשים - בטוח, עם גג ושירותים, אבל למעשה הוא משמר את האישה במקומה: זה מקום לעשות בו קניות לבית ולכל המשפחה, לקנות אוכל, לאפשר לה להיות מטופחת וריחנית, אבל הוא לא בשבילה. בקניון אין יום ואין לילה ואין מזג אוויר, האישה מכוונת לצריכה בלבד, לבדידות ולניתוק. הקמתי את 'הבית' כאנטי קניון, ומשום כך שמתי את העונג במקום הראשון. גם כפמיניסטיות אנחנו כל-כך עסוקות במאבקים, שאנחנו שוכחות לקחת לנו את העונג ואת הזמן".

גולדפיינר מכוונת למספר שירותים לנשים בלבד, כמו "כולה", ספא פיזי ורוחני, שבו מקבלות נשים מידי נשים טיפולי פנים, גוף ונפש, עושות יוגה ורוקדות ריקודי בטן, וגם "סיסטרס", חנות לצעצועי מין, להלבשה תחתונה, לספרות ולסרטים ארוטיים, ותערוכות מתחלפות, "המאתגרות את המקום שלנו כנשים". וכן, יש שם חנויות, ביניהן חנות הדגל של קום-איל-פו, מספרה ובית קפה.

לאחרונה מריץ המקום את הקמפיין של "נשיאה לישראל". "בהחלט מדובר במקום של קניות וצריכה, שפונה בעיקר לשכבות המבוססות, אבל גם במקום מפגש לנשים, שבו יש חוויות ללא תשלום", אומרת גולדפיינר. "אבל אני כופרת במשמעות הקלאסית הגברית של עסק, שהמטרה היחידה שלו היא להרוויח כסף. בעיניי, עסק צריך להרוויח כי אחרת אין לו זכות קיום, אבל הוא יכול גם להשפיע, לשנות תפיסה, תרבות. לדוגמה, אנחנו עושים הרבה פעילויות של תרומה לקהילה, עם נשים בעלות עסקים קטנים, עם תנועת 'אחותי' ונשים אתיופיות".

את שמה לב לכך שאת כבר לא היחידה שמדברת לנשים בלבד?

כן, כשאת בטרנד את כבר לא מובילה, אני באמת צריכה לחפש משהו חדש. אבל ברצינות, ברור שיש כאן היענות לצורך, ומעבר לזה, יש כאן פוטנציאל עסקי. נשים מרוויחות כיום כסף, ועומדות בזכות עצמן, פחות צריכות לתת דין וחשבון על ההוצאות שלהן, הן קהל יעד והן יודעות מה הן רוצות. נשים מאוד התקדמו בהאזנה לצרכים, לרצונות ולמאוויים שלהן, ויש להן יותר יכולת לארגן את חייהן בהתאם. אבל תהיי גם בטוחה שאיפה שיש פוטנציאל עסקי, תמצאי גברים שקופצים על העגלה. אותם חינכו שלקחת סיכונים ולפתח דברים חדשים זה גברי וטוב, ואותנו חינכו להביא משכורת בטוחה הביתה".

מקרי או לא, לא רחוק ממעוז העצמה הנשית הזה, נפתח לאחרונה עוד בית לנשים בנמל. "בית דרך חיים" מבית שירותי בריאות כללית. "חנות הדגל" במתחם היא חנות לתוספי מזון, ובצדה מסעדה המדגישה את ערכן התזונתי והקלורי של המנות, טיפולים משלימים, B-FIT, חדר אימונים ייחודי לנשים, סדנאות העצמה אישית, העשרה בריאותית וסדנאות בישול, וכן ייעוץ אישי בנושאי דיאטה, זוגיות, בריאות ועוד. בצד כל אלה עתיד לפעול ג'ימבורי, למי שלא באמת יכולה להשתחרר מן האחריות לבני הבית.

מתנתקות להודו

מי שבכל זאת מצליחה לקחת לעצמה זמן פנוי יכולה לקחת את זה הלאה ולטוס להודו. רותה פוזמנטיר, אשת מחשבים, וריקי כהן, תרפיסטית במוזיקה, עבדו יחד בבית ספר לחינוך מיוחד. ערב אחד, לפני כשנתיים, ישבו מול הים וחשבו מה הן רוצות לעשות כשיהיו גדולות. "חיברנו את האהבות שלנו", אומרת פוזמנטיר, "האהבה למזרח והנושא הנשי, מה נשים רוצות ומחפשות, והחלטנו להקים עסק". השתיים ערכו תוכנית עסקית לפי הספר, והקימו את "מסע נשי", שהספיקה עד כה להוציא 12 טיולים נשיים בני שבועיים להודו. "מדובר במסע חיצוני, נסיעה להודו, עם מדריכה ועם אחת מאתנו, ומפגשים עם נשים הודיות מכל המעמדות; ובמסע פנימי, שבמסגרתו אנחנו עושות שם סדנאות ופעילויות חברתיות. והודו עצמה, והמפגשים הללו, גם חושפים את קצות העצבים ומציפים בכל אחת מודעות ותובנות חדשות על עצמה, על דרכה".

למה רק נשים?

"אנחנו באות ממקום של העצמה, ומאמינות שכשאישה לוקחת לעצמה את הזמן, מתנתקת מהבית ומהמשפחה לשבועיים, ומפנה לעצמה כסף מהקופה המשפחתית לדברים שהיא רוצה ואוהבת - כאן כבר מתחיל התהליך. במרוצת החיים אנחנו כל הזמן עומדות בציפיות: של הורינו, של החברה, של ילדינו, וקצת שוכחות את עצמנו. כאן, המפגש עם הנשים ההודיות, והאינטראקציה בין הנשים בקבוצה, מלמדת את הנשים קודם כול על עצמן: שהן יכולות להתמודד עם המסע הזה, שהוא קשה, המראות, העוני. את מסתכלת אחרת על החיים שלך אחר כך, כשאת רואה את הנשים שם, חלקן משכילות ואינטליגנטיות. הן מתמודדות עם ההתנתקות מהבית, עם החברה החדשה, והמסע האמיתי מתחיל כשחוזרים הביתה, כשהכול שוקע".

מהי האינטראקציה בתוך הקבוצה?

"הגילאים וההבדלים מיטשטשים. יכולה להיות אימא לשלושה ילדים בת 40 וסבתא בת 60 פלוס, ואחת עוזרת לשנייה, תומכת, יושבות ומדברות אל תוך הלילה, מגלות שהרצונות שלנו משותפים".

מה מבחינה עסקית?

"עד עכשיו לא ראינו רווחים, אבל בתקופה האחרונה הפכנו למומחיות להודו ולמומחיות לנשים, ואנחנו עובדות ישירות עם הודו, וכך נשאר לנו קצת רווח. למדנו הכול על בשרנו בדרך הקשה, אבל המאוד מעניינת. התוכנית היא להתרחב ליעדים נוספים, ובמקביל אנחנו גם עושות בארץ סדרות של מפגשים בנושאים שונים, שכוללות הרצאות ומפגשים חווייתיים, אף הן לנשים בלבד".

מי שלא יכולה עדיין להימלט להודו, שתשים פעמיה לקומה השלישית של בניין משרדים אפרורי באזור התעשייה של מושב קדימה, שם שוכנת "נשימה", שהמוטו שלה הוא "מקום טוב לברוח אליו". "נשימה", אשר ניצבת על עומדה זה כשנה, וכוללת חנות ובה מבחר מרשים של חפצים ובגדי מעצבים, מספרה, ומקום להתרווח ולשתות קפה, שמקיים גם סדנאות ופעילויות חברתיות נשיות, לרבות טיולי אופניים בצוותא. "זה מקום מפגש, מקום שבו נוצרות אינטראקציות, וגם מקום לקנות בו. זה מקום שבאים אליו במיוחד, כי הוא לא על הדרך לשום מקום", אומרת אלה ממון, הבעלים. "נשים מסתובבות בחנות עם הצבע על הראש; כשתא ההלבשה תפוס, הן מתפשטות בחוץ. בהתחלה חשבתי שישתיקו טלפונים ניידים, אבל חלק מההוויה היא שהטלפון מצלצל ואימא מנהלת מתא ההלבשה את כל הבית. נשים פוגשות פה נשים אחרות, נוצרים קשרים בין עסקים קטנים. יש פה שקט ויש פה פינוק, מסוג הדברים שאנחנו לא חייבות אבל אנחנו צריכות". השלב הבא בתוכנית של ממון, אשר מסיימת בימים אלה סדרת טיפולים בעקבות גוש סרטני שהתגלה בשדה, הוא מפגשים תחת הכותרת "עושות חיים", שיעסקו בתשוקה לחיים של נשים שחוו סרטן.

נשים ערבות זו לזו

הביחד של ממון מכוון לתחום נוסף שהתפתח להפליא בשנים האחרונות: מעגלי הנשים. גולת הכותרת היא פסטיבל שאקטי, סוף-שבוע אשר מתקיים מדי ראשית קיץ זה חמש שנים, בהשתתפות נשים בלבד. בקיץ האחרון הצפין הפסטיבל ממיקומו המסורתי באשראם במדבר אל בית אורן, ואפשר גם לינה בחדרי המלון, לנרתעות מקמפינג.

הפסטיבל הצבעוני המה פעילות בו בזמן בחמישה מתחמים: מתחם מיניות; מעגל הפריון; מקדש הגבריות, אשר אפשר לנשים להכיר ולחזק את האיכויות הגבריות שבהן; מרחב ארבע אימהות, מרחב נשי יהודי; ומתחם כסף, אשר העביר סדנאות לשינוי תודעתי, רגשי, חברתי ופרקטי בדרך להעצמה כלכלית של נשים. כניסתם של גברים נאסרה במיוחד אל המתחם המרכזי, "לב השאקטי", שבו נערכו טקסים, מסיבות והופעות לצד מתחם הטיפולים והבריכה, אשר היוו מרחב מוגן גם לעירום נשי.

"היו שם נשים בכל הגילים, הגדלים והצבעים, ומכל הסוגים", אומרת סטלה ברנר, 30, מהנדסת. "אני לא מגדירה את עצמי טיפוס רוחני, וגם לא הרגשתי צורך להתפשט, אבל המקום הזה נתן לגיטימציה להרבה דברים ורגשות. זו הייתה התנסות מיוחדת במינה באספקט הנשי. התחושה המרכזית הייתה של מקום מכיל, מקבל, תחושה אימהית של קהילה. כשהייתי בסדנה, והבת שלי גילתה סימני שעמום, הייתה שם מישהי, זרה לי לחלוטין, שלקחה אותה ועוד שניים-שלושה ילדים יחד עם בנה החוצה, לשחק. הייתה תחושה שנשים ערבות זו לזו, נותנות, תומכות. שגם המשתתפות וגם המארגנות וגם המטפלות היו שם מהלב, ולא בשביל להרוויח או לקנות עוד קהל. היו שם שקט ושמחה ושלווה אמיתית, תחושה של זרימה ונינוחות. כשגברים בסביבה, תמיד יש תחושה שצריך תכל'ס, שהכול צריך להיות מובנה, ענייני, פרקטי, אפילו שיפוטי. פתאום יש אפשרות לדבר על דברים, לעשות אותם עם נשים כמוני ולא כמוני, בלי להזדקק לציניות הרגילה".

פסטיבל שאקטי עובר בעצמו מהלך של העצמה נשית, אומרת אילה מנץ, אחת היזמיות. "בהתחלה הוא היה חלק מאשראם במדבר, אחר כך הוא היה שייך לרפיק והנשים עבדו במשכורות. בפסטיבל האחרון כבר היו שלוש נשים שהשקיעו את הכסף והיו שותפות לרווחים יחד עם רפיק, וזה השתקף בעיניי בפסטיבל, למשל, בקיומו של מתחם הכסף. השנה כנראה רק נשים ישקיעו בפסטיבל וינהלו אותו. זה תהליך של התנתקות הגוף הזה מהממסד, ושל הכרה בכוחן הגדל והולך של נשים כיוצרות בתוכו".

שון אפרימה, מורה ומרפאה שאמאנית, היא הכוהנת הגדולה של מעגלי הנשים. החל במסיבות רווקות, דרך סדנאות העוסקות במיניות ובחושניות. הטרנד הזה, והסדנאות הללו, מבטיחה אפרימה, הם שליחות, שלב בדרך לעולם טוב יותר. "איבדנו את זה שנשים יהיו נשים, ואין לנו לאן להסתכל, ממי ללמוד, מאיפה לקבל את המידע", אומרת אפרימה. "היה טרנד הפמיניזם הראשון ששחרר אותנו וקידם אותנו, אבל השאיר אותנו על מגרש הגברים עם חוקים גבריים, ונשים שנפגשות על מגרש גברי הן מסוכנות. איבדנו את המקום שבו אני סומכת על אישה, יודעת שבטוח להיחשף לפני אישה. כשנמצא את זה, גם הגברים יהיו מאושרים. הגברים צריכים נשים רכות, מכילות, חזקות, מובילות ובעלות חזון, והעולם צריך אותנו כאלה - ללמוד דרך ניהול נשית, אנרגיה נשית, עם שיתוף פעולה ופרגון, ובוא נראה במה אתה חזק ובמה אני חזקה, ונזהה מקום משלים במקום מאיים. לנו יש פוטנציאל יותר גדול להצליח, אנחנו התקווה לשלום, לדיאלוג, לחיבורים נטולי אגו. האנרגיה הנשית הזו צריכה להתקיים בצד האנרגיה הגברית, אבל בינתיים צריך לעשות עבודה נשית קיצונית, כדי להגיע לבסוף לאמצע".

אז מה עושים בסדנאות?

"בין השאר לומדים לעבוד עם הגוף, להקשיב לגוף. חלק מהאינטליגנציה שלנו טמונה ביכולת שלנו לחוש. כל השאר ספציפי לסדנה ולקבוצה. אני מקשיבה לקבוצה ולומדת את העומק שבו הן ירגישו מוגנות, בטוחות".

אי-אפשר לעשות את זה ביחד? אולי גם הגברים ילמדו משהו.

"גברים הם נפלאים, אני אוהבת גברים, אבל הם בנויים אחרת. בן זוגי, שהוא ד"ר לפסיכולוגיה, שעשה אתי כברת דרך בעבודה הרוחנית, אומר לי תמיד, 'לאט, אני בוק, אני גבר, אין לי את המילון לתחושות, לרגשות'. אנחנו גם דורשות מהם להיות לוחמים, הם צריכים את המגן הזה. כשגבר נכנס לחדר השפה משתנה, אני צריכה להרשים, אני צריכה להסתיר, יש דברים שאי-אפשר לדבר עליהם. עבודת עומק עם נשים זה רק עם נשים".

אילו נשים מגיעות?

"מכל התחומים: רופאות, פסיכולוגיות, מורות, עקרות בית. הן באות כי לא קיבלנו הוראות הפעלה. הן יודעות שחסר משהו, מחפשות אינטימיות, דיאלוג. הנשים הללו בדרך כלל לא מכירות זו את זו, והן מוצאות שבט, את השבט שאיבדנו ואנחנו צריכות. לפני שבוע הייתה פה סדנה ובה 20 נשים, שבסוף הסדנה היו כל-כך מופתעות ממה שנוצר ביניהן, שהיה להן קשה להיפרד. נשים צריכות מעגלים, קשב, תמיכה. ככה זה היה בשבט, הגברים יצאו לצוד והשאירו אותנו לעבוד, לבשל, לתפור ולהיות ביחד, ופעם בחודש להתבודד יחד במחזור. היום אנחנו נורא מבודדות בחיים שלנו, בתא המשפחתי. אם אני לא מסתדרת עם אימא שלי, אין איזה דודה ליד המדורה שאני יכולה למצוא בה תחליף. חשוב לנו מאוד הביחד הזה". "