יש שחקנים טובים ויש רעים, יש שחקנים מרגשים ויש משעממים - ויש דב נבון. אם הייתי צריך לסכם את ההצגה הזו בשתי מלים הייתי אומר: דב נבון. המחזה לא חשוב, ההצגה לא חשובה - אבל זה הקסם של התיאטרון: פתאום קורה משהו אמיתי על הבמה, שגורם לך לצחוק או להתרגש. לא צריך יותר מזה.
וזה קורה כאן בזכות צוות שחקנים קטן, מקצועי ומיומן ובראשו נבון, שמשחק נודניק מעצבן ודביק, שאשתו עזבה אותו והוא מאיים לקפוץ מחלון החדר במלון - ולהתאבד.
אבל זה לא כל כך פשוט.
הוא נטפל לכל מי שנמצא בסביבה ובעיקר לרוצח שכיר בחדר ממול (יגאל נאור האימתני) - ומכאן מתפתחת קומדיה סהרורית של טעויות, כאשר כל מי שנתקל בנודניק הנ"ל, נפצע או מתעלף או קורה לו משהו נורא אחר.
את המחזה כתב הצרפתי פרנסיס וובר, שהנודניק הנ"ל מככב כמעט בכל מחזותיו וגם בקומדיות הקולנועיות שלו, ביניהן 'הבלונדיני עם הנעל השחורה' ו'סתום ת'פה'.
נבון משחק בכישרון רב את הלוזר - טיפוס דיכאוני, נוירוטי וילדותי, שזקוק לחום ולאהבה, ושום דבר לא מצליח לו בחיים. כמעט כמו הדמות שהוא עושה ב'ארץ נהדרת'. אז נכון שהוא מגזים לפעמים ומשתמש בטריקים בימתיים זולים, אבל במקרה של נבון, אני סולח לו.
אל תחפשו כאן עומק או אמירה גדולה על החיים. מדובר בקומדיה צרפתית, כמו שרק הצרפתים יודעים לעשות. הבימוי של משה נאור אינו מבריק ויש כמה חורים במהלך ההצגה, אבל לא נורא. מדובר בסך הכול בשעה ורבע ללא הפסקה.
בין השחקנים הבולטים על הבמה - עמי סמולרצ'יק, שמצליח להפיח חיים בדמות הבל-בוי, יגאל נאור, שחקן רציני בדרך כלל, שמפתיע באקרובטיקה, ושני כהן, שלא צריכה לעשות הרבה בתפקיד האישה הנחשקת.
אז ללכת או לא? אם יש לכם שעה ורבע פנויות ובא לכם לצחוק - כן.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
