הנוף שווה פי עשרה מהקרקע

לפני כ-4 שנים פסק בג"ץ, כי בשם "הצדק החלוקתי", חקלאי שאדמתו מופקעת עקב שינוי ייעודה לבנייה אינו זכאי לפיצוי הנובע מערכה של הקרקע בייעודה החדש. בעקבות פסיקה זו, קיבלה מועצת מקרקעי ישראל סידרת החלטות חדשות, הקובעות את שיעור הפיצוי "החקלאי" המגיע עבור קרקע חקלאית. המרכזית ביניהן לעניין זה הנה החלטה מס' 969.

ההחלטה קובעת ערכי פיצוי כדלקמן: בעבור שדה "בעל" (עיבוד ללא השקיה) יקבל החקלאי פיצוי של 13,500 שקל לדונם, בעד קרקע שלחין (עם השקיה) הוא יקבל 22,500 שקל לדונם, ועבור מטע הוא יקבל סכום של 31,500 שקל לדונם (כל הסכומים צמודים למדד מאי 2003). ההחלטה גם קובעת תוספת זעומה לפיצוי עבור הוותק של החקלאי בקרקע.

כנגד החלטה זו מתנהלת בבג"ץ עתירה שהגישה עמותת "אדמתי", המאגדת בתוכה מעל 140 יישובים חקלאיים ותיקים, שנוסדו רובם לפני קום המדינה. מטרת העתירה הינה לתקן את החלטה 969, ובעיקר את שווייה הזעום של התוספת לפיצוי בגין הוותק. כך, למשל, התוספת לדונם לחקלאי המעבד קרקע "בעל" במשך 80 שנה, הסתכמה ב-1,755 שקל בלבד. בדיון האחרון בבג"ץ הודיע למעשה המינהל, כי הוא שוקל את ביטולה של החלטה 969 כליל, מכיוון שלדעתו הפיצוי החקלאי הוא עדיין גבוה מידי.

במקביל, וללא קשר, מתנהלות תביעות פיצויים לפי סעיף 197 לחוק המקרקעין. תביעות אלו מוגשות ע"י בעלי נכסים אשר המקרקעין שלהם ירדו בערכם עקב תוכנית המתייחסת לנכסיהם או למקרקעין גובלים. תביעה שכזו הוגשה ע"י 102 בעלי דירות ובעלי בתים פרטיים הנמצאים בשכונות בית הכרם, גבעת מרדכי ורוממה בירושלים. הם דרשו פיצוי עקב ירידת ערך בשל סלילת כביש מס' 4 (דרך בגין) בירושלים, שפגע בשווים. הטענה העיקרית שלהם, אשר התקבלה ע"י בית המשפט, הנה שאם בעבר היה הנוף הנשקף מדירותיהם נוף חקלאי פתוח, הרי כעת נשקף מהן כביש סואן, ובכך יש כדי לפגוע בערך הדירות שלהם ויש לזכות אותם בפיצוי.

כפי שדווח ב"גלובס" (1.11.2006), בית המשפט העליון קבע כי עיריית ירושלים תשלם 35 מיליון שקל פיצוי על ירידת ערך לבעלי 102 דירות ליד כביש בגין. אם כך, הרי שבחישוב גס יקבל כל בעל דירה, בממוצע, סכום של 340 אלף שקל, עקב העלייה במפלסי הרעש והפגיעה בנוף הנשקף מדירתו. זאת, בהתאם להערכתו של השמאי גדעון גולדשטיין, שהתמנה כשמאי מטעם ועדת הערר ירושלים. והכרעתו אושרה ע"י ביהמ"ש המחוזי בירושלים ביום 7/3/2006 (עמ"נ 346/05) וגם ע"י ביהמ"ש העליון ביום 30/10/2006 (בר"ם 3052/06).

וכעת, לצורך הדיון, הבה ונניח כי אותו נוף פתוח ונאה שהופקע לצורך הקמת הכביש היה נטוע בעצים נשירים, ומעובד מזה 80 שנה. כמה כסף היה מקבל החקלאי בשל הפקעתו? מבלי להיכנס לחישובים מסובכים, ניתן להניח כי היה מקבל לדונם פחות מעשירית ממה שקיבלו הדיירים כפיצוי בגין ירידת שווי דירתם. לחקלאי לא היתה נותרת קרקע, אלא פיצוי זעום, שלתפישת המינהל גם הוא גבוה מדי.

פסיקות אלו משקפות את מהות הצדק החלוקתי בישראל של המאה ה-21: החקלאי שמופקע רכושו ומטה לחמו יפוצה בסכום זעום, ואילו העירוני יפוצה פי עשרה ויותר, בשל הפגיעה בנוף הנשקף מחלונו. כלומר, ערכו הכלכלי של הנוף שייך למסתכל, ולא למי שיצר אותו.

עו"ד דרורי הוא היוע"מ של התנועה הקיבוצית, וברנע הוא שמאי מקרקעין, מייסד עמותת אדמתי.