רוטט ועצבני

דנזל מגלם את התפקיד שהוא עושה הכי טוב - בלש משטרה.

אבל זה לא רק וושינגטון, שהופך את הסרט למותחן אפקטיבי במיוחד. לצידו צוות שחקנים מעולה, בימוי רוטט ועצבני, ורעיון תסריטאי מבריק, שכולל מסעות בזמן.

בקיצור, חגיגה של אקשן לוהט; תענוג לכל אוהבי הז'אנר.

סצינת הפתיחה מציגה פיצוץ מרהיב של מעבורת נוסעים, כששיר של ה'ביץ' בויז' מתנגן ברקע.

וושינגטון מגיע לזירת הפשע ומתחיל לחבר את הנקודות. איש ה-FBI (ואל קילמר) שם לב לכישוריו של הבלש, ומזמין אותו להצטרף ליחידה מיוחדת, שם מסבירים לו שבאמצעות טכנולוגיית לוויינים חדישה יש להם אפשרות לראות מה קרה לפני הפיצוץ מכל זווית שרק ירצו, כולל סאונד, על מסך ענק.

נשמע מופרך? בוודאי, אבל השאלה החשובה היא עד כמה זה מעורר התלהבות. וזה אכן מעורר, וזו רק ההתחלה.

הנה לכם רעיון טוב - מותחן שבמהלכו הדמויות צופות בהתרחשויות על מסך ומנסות לפענח את התעלומה. מותחן שצופה בעצמו. העניינים מתחממים, כמובן, כשוושינגטון מבין שצריך לעקוב אחרי בחורה יפה מאוד (פאולה פאטון המדהימה), שנרצחה טרם האירוע, וכך למצוא את הטרוריסט.

בלחיצת כפתור, אנחנו וחבורת הבלשים כבר מלווים אותה למקלחת, יומיים לפני סופה המר. אבל האם היא באמת חייבת למות?

וושינגטון, אם רק נותנים לו הזדמנות, יודע לסחוב סרטים שלמים על כתפיו הרחבות. גדולתו אינה נמדדת לפי המקוריות שלו, אלא דווקא לפי יכולתו לחזור בדיוק על אותם המניירות מבלי שזה יימאס.

עם כל הכבוד לדניאל קרייג ו'קזינו רויאל', הדבר האמיתי נמצא ב'דה ז'ה וו'. "