הנקראות ביותר

אז כמה רייטינג שווה השכול?

אילנה ראדה, אמה של הילדה תאיר ראדה, שנרצחה בקצרין, יצאה במפח נפש מהתוכנית של דודו טופז: "הסכמתי לבוא לתוכנית בתנאים מסוימים, שלא קוימו. השתמשו בנו בציניות כדי להעלות את הרייטינג". טופז: "ציניות היא היום צורת החיים שלנו. הטענות שלה אינן נכונות" > רותי זוארץ על מותה של הבושה במלחמת הרייטינג המטורפת

"הלכתי להתראיין אצל דודו טופז כי אחד הילדים שלי, מאז הרצח של תאיר, התחיל עם כל מיני מחשבות קיצוניות, על נקמה, ועל זה שהוא רוצה לחקור את הרצח ואין לנו כסף לקנות לו אפילו מחשב כדי שיירגע קצת, אז חשבתי שדודו יעזור לי בזה". כך מספרת אילנה ראדה, אמה של הילדה תאיר ראדה שנרצחה בבית הספר שלה בקצרין.

"יש הרבה ציניות וניצול של הטלוויזיה אותנו", אומרת אילנה. "הסכמתי לבוא לתוכנית של דודו טופז בתנאים מסוימים, שלא קוימו. התניתי שלא תהיה תוכנית בידור רגילה, ואמרו לנו שהאייטם שלנו יהיה לפחות שלושת רבעי שעה כולל פרסומות וקטעים אמנותיים שקשורים בנושא. בפועל זה לא היה ככה. הם אפילו לא חיכו שאצא מהאולם - והתחילו כבר קטעי הבידור. השתמשו בנו בציניות כדי להעלות את הרייטינג.

"בימים שלפני הראיון זה היה אובססיבי, כל כמה דקות מתקשרות כל מיני מפיקות מהתוכנית לוודא ולהזהיר אותנו, שלא נתראיין למקום אחר. ואני התחלתי לכעוס מה בלעדיות, בלעדיות על מה? על החיים שלי? כבר התחלתי לצאת מהכלים. קחו את הרצח ותחזירו לי את הילדה.

"ערב לפני הראיון זה הגיע לשיא. מהחשש שיסובבו לי את הראש מערוצים אחרים, הצמידו לי מפיקה שהייתה צמודה אלי עד הבוקר, כדי שאף אחד מערוץ אחר לא יתנפל עלינו. היא לא נתנה לי לנשום, התחלתי לצעוק עליה - "אולי תיכנסי איתי גם לשירותים? בשלב מסוים אמרתי לה שאני מוותרת על הראיון, אז היא התחילה להרגיע אותי.

"ידעתי שהתוכנית של דודו טופז היא תוכנית בידור, אבל השיקול שהוא יעזור לנו, היה יותר חזק. אנחנו לא מסכנים, ואני לא מבקשת נדבות, כל מה שרציתי זה רק עזרה בנושא של השאלה של מחשב לתקופה מסוימת עד שנוכל לקנות".

" ומה קרה?

"דודו אמר, שבתוכנית הם לא יכלו לעשות את זה, אבל הוא יעזור לנו. אחרי התוכנית והראיון התקשרתי לשאול, אז אמרו לי שזה ייקח כמה ימים - ואז הבנתי שהאכילו אותי לוקש.

"זה לא רק התוכנית של דודו. כל התקשורת האלקטרונית התנהגה באופן מגעיל כלפינו. הכתבים של ערוץ 2 ניסו לשכנע אותנו שלא נתראיין אצל הכתבים של ערוץ 10 - ולהיפך. אצלי בבית רבו כתבים של ערוץ 1 וערוץ 10 על בלעדיות, בזמן השבעה. אני יושבת שבעה על הבת שלי והם רבים לי באמצע הסלון מי יקבל בלעדיות.

" דודו טופז, אתה מספיק רגיש להבין לליבה של האמא?

"כן, ואני חושב שהעולם הפך להיות מטורף ואפילו חולני. זה נורא שאבא ואימא, ששכלו את הבנים שלהם בבוקר, מתראיינים כבר אחה"צ בחדשות, ושופכים את הלב ואת הדמעות.

"באופן אישי אני לא מבין את היכולת של אותם הורים לדבר, אבל אני לא מאשים את המראיינים. הם, כמו כל עיתונאי, מחפשים סקופים. זה הפך לכל-כך לגיטימי ונורמטיבי, שאני משחק באותו מגרש והשאלה באמת אם זה שימוש ציני. אני חושב שציניות היא היום צורת החיים שלנו".

" אז למה אתה לוקח בזה חלק?

"אני לא מוכן לענות על השאלה הזו".

" לאילנה ראדה אמא של תאיר ז"ל יש טענות קשות כלפי חוסר הרגישות שנהגתם בה.

"עכשיו את עושה שימוש ציני במידע שיש לך, כי זה שקר. הטענות שלה אינן נכונות".

אצל גיורא רוזן, נציב תלונות הציבור של הרשות השנייה מצטברות דווקא לא מעט תלונות על ראיונות חסרי רגישות עם הורים שכולים. רוזן: "מה שצורם לציבור בראיונות הללו - שאין איפוק ואין כיבוד של הפרטיות. באותו רגע אתה גורם לציבור להזיל דמעה ולהשתתף כאילו בצער, וזה רק בכאילו כי אף אחד לא יכול להתקרב למידת הצער הזו. זה היפוך של הרומן הרומנטי.

"מה שנטען ע"י התקשורת שהיא מביאה את הראיונות האלה כדי להגביר את הסולידריות, ואני חושב שלטלוויזיה אין תפקיד בהגברת סולידריות. אני לא שמעתי שאחרי תוכנית כזו נכתבו עשרות מכתבי תנחומים. זה משרת משהו שבמתח בין מרירות ומתיקות סכרינית.

"כל מנחה טלוויזיה יודע, שכשמזמינים הורה שכול או קרוב משפחה שאיבד קרוב בתאונה, אתה מקבל מכה של רגשנות, אבל לא יצירה אמיתית, ופה חוסר האתיות שבזה.

"אני לא אומר שלא צריך לקיים ראיונות עם הורים שכולים. אפשר לקיים אותם בצורה עניינית מבלי לרדת להתמוטטות שלהם. אבל המדיה דורשת את הפורנוגרפיה הזו. זו סוג של מציצנות ומכאן ההסתייגות הגדולה שלי ושל חלק גדול מהציבור מהראיונות הללו".

גם יאיר לפיד מראיין, מדי פעם, משפחות שעברו טרגדיה: "אני לא חושב שמדובר בשימוש ציני בשכול. לנו בתוכנית יש עקרון מנחה, שלא מזמינים אנשים ששרויים בשבעה. זה כדי לכבד את האבל. והדבר השני הוא שאנחנו תוכנית שמשקפת את מרקם החיים בישראל, והשכול הוא חלק מזה. יש הרבה מאוד מקרים שאותם הורים שכולים או נפגעים רוצים לדבר כדי לתת משמעות לאבידה שלהם. מהבחינה הזו אני לא רואה הבדל בין העיתונות המודפסת לטלוויזיה.

"אני אתן לך דוגמא מהמקרה של קרנית גולדוואסר, שהיא כמובן לא אלמנה, אבל היא בחרה לבוא לאולפן לדבר כי היה לה חשוב שהעניין של החיילים החטופים לא יירד מסדר היום. היא ידעה שהיא עושה שימוש בטלוויזיה כדי לקדם את מטרתה, וכשאתה משתמש בכלי הזה, אתה יודע שיש לו גם חוקים שחלים עליך, וחלק מהם הם גם פרומואים. אז ההנחה שכולנו ציניים ועושים דברים רק ממניעים ציניים, היא הנחה זולה.

"הרבה מאוד פעמים עשינו את זה בידיעה שזה יוריד את הרייטינג. לציבור יש יכולת ספיגה מאוד מסוימת לגבי נושאים עצובים, וכשני עושה את זה אני משתדל שזה יהיה בטעם טוב. כמובן שלא נכניס סטנדאפיסט אחרי האייטם המדובר".

נורית דאבוש, יו"ר מועצת הרשות השנייה: "הסיקור המסיבי של הרצח המזעזע הוא חלק מהאחריות הציבורית של התקשורת. ההחלטה של המשפחה להתראיין בתוכניתו של דודו טופז הייתה החלטת פרטית של המשפחה, אז אם הם החליטו לפנות לתוכנית בידור, מי אני שאבוא ואשפוט אותם. חלק מכללי המשחק הם גם הפרומואים המרובים לפני הראיון. אני חושבת שבדרך להביא מידע על מנת למנוע את הרצח הבא, כל במה מקודשת. אם המשפחה הייתה שואלת אותי כיועצת תקשורת שלהם, אם ללכת לתוכניתו של דודו טופז, הייתי מייעצת להם לא ללכת". "

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות