הנאום המרגש של השנה

ובכל זאת, 'נאום החלולים' של גרוסמן בכיכר רבין, לציון יום השנה ה-11 לרצח הנורא של ראש הממשלה, הוא אירוע מכונן בשנת הדמים והאיוולת שחלפה. זאת בשל האופן הנדיב והאמיץ בו העמיד גרוסמן את אסונו לרשות הציבור ומנהיגיו, למען לא נדע עוד צער.

ביום הזיכרון לרצח ראש הממשלה רבין הציע הסופר נוסח חדש של פרשנות ציבורית לשכול אישי. כל מי שחווה אובדן מכיר היטב את שירת הסירנה של מפלצת הנקם והשילם. אצבע מאשימה היא הקנה הזמין ביותר להיאחז בו כאשר הקרקע נשמטת לפתע מתחת לרגלייך. סיבה ומסובב לבנות מהם גשר כדי לחצות את התהום שנפערה לפתע בליבך. אתה משתוקק לסתום את הבור האפל ברגש מוצק יותר מהכאב. רגש חזק ונחוש, מסמן מטרות, שיחזיר לך את תחושת השליטה בגורלך: שנאה.

איש אינו חף מדחף זה, ומנגנון ההתניה הישראלי עושה בכך שימוש ציני תדיר. הוא משסה אנשים בשעת צערם בנאשם הזמין ביותר- "הטרוריסט", "האוייב" - וכך מנציח את מעגל הדמים.

דוד גרוסמן היה איש שמאל ציוני לפני מות בנו, אורי, ונשאר כזה גם אחרי האסון. אומנם בראשית המלחמה תמך במתקפה הישראלית על לבנון, אך יומיים לפני אסונו חזר בו. אבל האובדן שחווה לא הניעו לצאת ולצעוק 'מוות לערבים' בקרן רחוב. להיפך, גרוסמן ביטא בנאום התוכחה הפומבי שנשא את התובנה שחולקות משפחות שכולות רבות: מי שנכווה יודע מדוע אסור לשחק באש.

גם גרוסמן מאשים. אך הוא אינו פירומן. גרוסמן משליך קיטונות צוננים בפני האשם העיקרי, שנושא, לדעתו, באחריות לאובדן - הבוז התועלתני שרוחשות ממשלות ישראל לדורותיהן לזכותנו לחיים טובים, לזכות לחיים בכלל.