"אני לא צמחוני ולא מלטף פינות אז יש מי שיראו בי אדם בוטה"

יגאל בריטמן, 61, מכהן כיו"ר ומנהל העסקים הראשי של דלויט-בריטמן-אלמגור, משרד ראיית חשבון ושירותים נלווים מהגדולים בישראל, והוא מנהל גם את חטיבת ההיי-טק של דלויט טוש. בריטמן הקים את המשרד בשנת 1972 עם שני עובדים, וכעבור ארבע שנים הצטרף אליו כשותף מוטי בר-לבב ז"ל ("כשהוא נפטר איבדתי חבר טוב"). ב-98' התמזג עם משרד פרידמן שפירא, וב-99' עם משרד אלמגור, וכך נוצר משרד בריטמן אלמגור. ב-1994 המשרד הפך להיות חבר בפירמת הענק הבינלאומית דלויט טוש. בריטמן נשוי בשנית לקלוד ("לא אומרים גיל של אשה"), יו"ר מועצת המוזיאונים וארכיטקטית, והשניים מתגוררים במשך השבוע בתל-אביב ובסופי השבוע בקיסריה. לזוג שלושה ילדים: רון, 33, נשוי פלוס 2, סגן נשיא לשיווק בחברת אינטרנט באנגליה; אלכס, 32, עובד בחברת כלל; וניב, 29, נשוי ועובד בדלויט בריטמן אלמגור.

ייגאל בריטמן, כישראלי הגעת למעמד הכי בכיר בתחום ראיית החשבון הבינלאומי, והיית פורץ הדרך כשהבאת ב-94' פירמה בינלאומית לארץ. מה הסוד שלך?

"אני דירקטור בדלויט, ומסיים כבר שנה שמינית בבורד. תראי מי נמצאים איתי בבורד (מצביע על תמונה שמונחת על אחד המדפים במשרד - מ.א.): זה בעל הבית של אמריקה (מנהל הזרוע של דלויט טוש בארה"ב - מ.א.) וזה בעל הבית של אנגליה, אלה אנשים ענקיים. זה בעל הבית של יפן ושל קנדה, ולידם אני, יגאל בריטמן מישראל, הבן של בלה ושמאי ז"ל, יושב שם עם כל הענקים האלה.

"חוץ מהחברות שלי בבורד, אני מנהל את כל חטיבת ההיי-טק של דלויט. תביני, זאת חטיבה של קרוב ל-4 מיליארד דולר הכנסות ב-2006, ולמעלה מ-30 אלף איש בכל העולם. בשנים קלנדריות התחלתי ב-2002 עם 600 מיליון דולר והיום אני קרוב ל-4 מיליארד דולר, בתוך חמש שנים".

" אז מה הסוד?

"צריך להיות לך חזון. אתה צריך להדליק את האנשים בחזון שלך, לבנות איתם ביחד אסטרטגיה נכונה שהם יהיו מחויבים לה, לתת להם לרוץ קדימה ולתמוך בהם. בתפישת העולם שלי ההישגים הם שלהם, הכישלונות - שלי".

" תנקוב בכישלון אחד שמבחינתך הוא ציון דרך בקריירה, תמרור אזהרה.

"אין מושג כזה של כשלון קולוסאלי, אנחנו בנויים כל יום על הצלחות וכישלונות. לא בכל קרב אתה מנצח. לפעמים אתה מת לקבל איזו עבודה ולא מקבל אותה".

" איך מתמודדים עם כישלון?

"אין אפשרות לעשות בלי לשגות, אבל אל תשגה פעמיים באותו נושא, וזה מה שמנחה אותי לאורך כל הדרך. ויש את נושא המנהיגות שהוא חשוב ונוגע לא רק לי, אלא נדמה לי שהוא נכון לרוב הישראלים ששירתו בצבא ביחידות קרביות. המושג 'אני מקדימה, בואו אחרי'. תראי אני גם טייס, לא מהצבא, אזרחי. יש לי רישיון על מטוסי סילון, ובטיס יש לך המון בעיות, אז אתה מתחקר, לומד מה היה, קונה עצה ויודע לא לחזור על אותה שגיאה עוד פעם. ככה גם בעסקים".

" העלו נגדך לא אחת את הטענה שאתה נוטה להיות בוטה וקצר רוח.

"אני לא צמחוני ולא מלטף פינות. אני דעתן, לא חושש להביע את דעתי, ומי שלא אוהב את הדעות שלי יכול לראות בי בן אדם בוטה. אבל תראי לי מנהל מצליח אחד שאין מי שיאשים אותו בבוטות".

" איך נוצר החיבור בינך לבין דלויט?

"בשנת 85' הייתי משרד בינוני קטן, 40-50 עובדים בסך הכל, והיו פה המשרדים ההיסטוריים שחלקם כבר לא קיימים, כמו משרד מן, האפט, קסלמן וסומך; כולם או התמזגו או נעלמו במתכונת שהייתה אז. אחד מראשי המשרדים הגדולים אז שעדיין קיימים ושעדיין מנהל אותו, ואני לא אזכיר את שמו, אמר אז ש'אם ה-Big 12 יגיעו לישראל יצמחו לי שערות על כף היד'. אז צריכות לצמוח לו שערות גם על המצח. אני הגעתי למסקנה שכמה שישראל קטנה, עדיין יש בה ערכים סגוליים כאלה שאין שום סיבה שבעולם שה-Big 12 לא ייכנסו לישראל. ואז התחלתי לחשוב איך אני מייצר קשרים עם הפירמות האלה בעולם הגדול. עבדתי על תיק מסוים של טוש בישראל, כשהם ייצגו חברה אמריקנית שפתחה פה נציגות.

"נוצרה לי תקשורת נכונה ושאלות נכונות עם האדם שעבד מולי במשרד הרו"ח האמריקני, ולאט-לאט נחשפנו אליהם. בזמנו, ייצג פה קסירר את טוש, ויום אחד הם אמרו 'נחלק את הנציגות ביניכם', והיינו כמה שנים ביחד. בהמשך טוש התמזג עם דלויט, זה היה ב-89' או אפילו 90', ואחרי המיזוג הם אמרו 'רק אתה תייצג אותנו בישראל'. אבל מי שמייצג אותם פה בארץ הוא עדיין לא חלק מהמערכת. המשכנו לעבוד ויצרנו הרבה קשרי עבודה ואמון, ובדצמבר 93' התכנס הבורד של דלויט טוש בהונג-קונג ובחר בנו להיות ממבר. ואז, מאפריל 94' הפכנו להיות חלק מדלויט טוש העולמית. מדובר בחברת ענק עם מכירות של למעלה מ-21 מיליארד דולר, ועם 135 אלף אנשים ב-700 ומשהו משרדים".

" מה היו ההכנסות של הסניף הישראלי ב-2006?

"אנחנו לא אומרים מספרים, אבל שיהיה ברור שזה בלי פרופורציה לסניפים אחרים. השוק שלנו הוא קטן והמחירים שונים, אבל אני מנהל פעילויות באלפי אחוזים יותר גדולות מהפעילות הישראלית. בפירוש. חטיבת ההיי-טק של דלויט טוש חולשת על כל העולם".

" זה גם דורש מן הסתם הרבה נסיעות.

"אני מבלה שני שלישים מחיי בנסיעות. אני נוסע בערך 40 פעמים בשנה. אז יש נסיעות לאירופה מאוד קצרות, ויש גם נסיעות ארוכות, ואני עובד 20 שעות ביממה. אני לא צריך לישון הרבה. אני תמיד מחובר עם הטלפונים, ויש לי בלקברי. אני אוהב את זה".

" איך מתמודדים עם זה פיזית? איך מנהלים פגישות עבודה עם מנטליות אחרת, תרבות אחרת, בפערי שעות דרמטיים מול ארה"ב והמזרח?

"דבר ראשון: למדתי להיות עייף. אני יודע להיות עייף ולתפקד, ואין לי עם זה שום בעיה. נקודה שנייה: כשאני טס, זה הזמן היחיד שאני ישן בו. אני עובד כמה שעות בטיסות ארוכות, ואחר כך מקפיד לישון. מדי שעתיים אני קם בשביל שתהיה סירקולציה של הדם, שותה הרבה, משחרר את הרגליים, וחוזר לישון.

"בקטע של השוני התרבותי, למדתי לזרום עם האנשים ולא לנסות להפוך אותם לישראלים, כי אני בחיים לא אצליח. וזה חשוב ביותר כשאתה מנהל ארגון שהוא רב לאומי - אקספטנס, לקבל עוצמה מהשונות התרבותית. אז אני מקשיב להם, לא מכתיב להם אלא נועץ בהם. ברגע שאתה עושה את זה נולד אצלם ריספקט אליך, והם מוכנים להיות מונעים.

"דמייני במוחך: מנהל דרום אמריקני - ויש הבדל אם הוא מקסיקני, ארגנטינאי או ברזילאי, שהם פורטוגזים לעומת ספרדים - עם צרפתי, אנגלי ואיטלקי, ביחד עם הודי יפני, סיני, טייוואני ואוסטרלי - כולם תחת קורת גג אחת וצריך ולתקשר עם כולם ביחד".

" כמה שנים לקח לך עד שהתחלת להרגיש שאתה באמת מסוגל לתקשר עם התרבויות, ואתה מגיע למיטבך בקטע הזה?

"כשהתחלתי להיות חבר בבורד, שלוש שנים לפני שקיבלתי את ההיי-טק. זה היה כור היתוך נהדר בשבילי. ספגתי המון באותה תקופה, כשהמנכ"ל היה אמריקני נהדר בשם אד קנגס. הוא איש חכם בצורה בלתי רגילה. אגב, זה הוא שדחף אותי קדימה.

"למדתי שפשוט צריך להקשיב. יש מתנה גדולה שהאנשים קיבלו והם לא מרבים להשתמש בה, כי האגו משגע אותם. זה נקרא אוזניים לשמוע. אם אתה מוכן להקשיב לאנשים וללמוד מהם, אתה קונה בשעה עשרות שנות ניסיון בחינם. זה כמו ניסיון של מאות שנות אדם בחינם מרוכז בקפסולה, רק לבלוע. אפילו לא צריך לעכל, זה כבר מעוכל. יש לך את זה בהארדיסק שאתה יכול להשתמש בו אחר כך.

"כשהחלטתי לזוז קדימה, הייתי עם כלים מספיק טובים מהזירה הבינלאומית שיכולתי לדעת שאני לא דורך על מוקשים. זה עזר לי לטפס בזירה הזאת, כשהיום אני יו"ר של אחת הוועדות החשובות בבורד שנקראות בורד קומפוזישן קורט. הוועדה שאני עומד בראשה קובעת כל שנתיים את מבנה הדירקטוריון ודרך פעולתו".

" עם טירוף הטיסות שאתה חי בו, יש טעם לשאול איך נראה סדר היום שלך?

"כן, יש לי סדר יום. אני מתחיל בסביבות ארבע בבוקר כשאני מתעורר. זו שעה טובה, כי החוף המערבי גמר לעבוד ואסיה מתחילה, ואני יכול לתקשר עם אלה שגמרו את יום העבודה ועם אלה שמתחילים בעבודה. צריך גם להגיד תודה לאשתי, שהיא מוכנה לסבול את זה. היא מתעוררת בגללי בארבע בבוקר, אבל מצליחה לחזור לישון אחרי זה.

"עד 9:00-9:30 אני מנקה את המיילים. אני עובר בערך על 400 אימיילים ביום. יש לי תהליך של סקרינינג, איפה שאני רק מכותב למשל, אני מעביר את המייל לעוזר שלי. איפה שזה מיועד ישירות אלי אני ישר נכנס וקורא. ב-10:00 אני מגיע למשרד, אם אני בארץ, ועובד שם עד שמונה-תשע בערב. לאחר מכן אני אוכל עם אשתי בבית, או עם חברים שאני יוצא איתם, ואז בסביבות 22:00-23:00 אני הולך מחדש למיילים, כי בחו"ל הרוב גמרו את יום העבודה, ואני מנקה אותם ככה עד חצות, ובחצות פחות או יותר אני הולך לישון. לפעמים אני קם לחצי שעה באמצע הלילה ופותח את הבלקברי, כדי לראות אם יש משהו דחוף. זה בגדול".

" מה גורם לך להתעורר באמצע ארבע שעות השינה המסכנות האלה, ולבדוק את הבלקברי?

"אני גם ישן עם טלוויזיה פתוחה".

" בקיצור, מסכנה אשתך.

"היא התרגלה לזה. לא תאמיני, אבל כשאני מגיע ב-04:00 בבוקר מאיזו טיסה נוראית מלונדון או מציריך, אני מגלה אותה ישנה עם טלוויזיה פתוחה".

" אתה לא סובל מאורח החיים התזזיתי הזה?

"לא, אני מתפקד. שעמום גורם לי סבל. אני מאוד היפראקטיבי וגם רוב התחביבים שלי הם היפראקטיביים, חוץ מזה שאני אוהב מוזיקה. בימי שישי שאני בארץ אני טס במטוס שלי ונוסע לטייל עם חברים. גם טיולי ג'יפים עושים לי טוב, או ללכת לשחק גולף. כל דבר שהוא בתנועה או בתחרות".

" ואם מדברים על תחרות, אתה יודע להפסיד?

"אני שונא להפסיד".

" מתי אתה מספיק באמת ליהנות מהחיים?

"בימי שישי שאני בארץ, קלוד זוגתי באמת מאוד נדיבה איתי והיא מסכימה שאני אלך לתחביב הטיס שלי. טיס זה דבר שנהדר בשבילי, כי בדרך כלל אני עושה כמה דברים בבת אחת; עכשיו, למשל, פשוט מהנימוס אני לא מנקה מיילים בעודי מדבר איתך, ולא עונה לטלפונים. בטיס, לעומת זאת, אין ברירה - אני יכול לעשות רק דבר אחד, וזה להטיס את המטוס. זה עושה לי נהדר. אז אנחנו טסים לקפריסין, טורקיה או יוון, ומטיילים או יושבים לאכול במסעדה. המטוס שלי הוא דו מנועי עם שמונה מושבים".

" אז קלוד לידך ועוד שישה חברים מאחור?

"לא, קלוד לא מצטרפת. אנחנו טסים תמיד רק כמה חברים, גברים".

" זה קטע של בנים? לא מתבגרים מזה אף פעם?

"לא, רק הצעצועים נעשים יקרים יותר, אבל המחלה לא עוברת. זה שומר אותנו צעירים".

" מתי, עם כל הסיבובים שלך בעבודה ובמטוס, המשפחה שלך זוכה לראות אותך?

"עם קלוד אני יושב בערבים, והמשפחה רואה אותי בשישי בערב ובשבת. בימי שישי אנחנו עוברים לבית שלנו בקיסריה, שם אנחנו מבלים את הוויקאנד (בני הזוג מתגוררים במשך השבוע בת"א - מ.א.). אנחנו יוצאים ביחד, מבלים, מדברים, שומעים מוזיקה וקוראים ביחד. שם אני נרגע. אז יום שישי החל מהערב מוקדש למשפחה. בשבת משחקים גולף או הולכים לפגוש חברים. זה כשאני בארץ.

"יש עלי לחץ מוטרף לעבור לניו-יורק. אני אעשה הרבה יותר לביתי אם אעבור לניו-יורק, אבל אין סיכוי. אנשים לא קולטים, אבל כשהם באים לישראל הם מבינים. איכות החיים פה היא אחרת לגמרי; הפתיחות החברתית - באמריקה אומרים לך: 'אתה יודע מה, בינואר 2007 ב-18:00 בערב באים אליך לכוס קפה'. מה זה השטויות האלה? לפעמים אני בא הביתה ואני לא יודע מי בעל הבית, אני או החברים שלי".

" מי הגרעין הקשה של החברים שלך?

"יש לי חברים מכל התקופות, אבל אני מודה ומתוודה שהחברות האינטנסיבית יותר היא עם חברים שיש לך איתם המון במשותף, ואלה אנשים שקשורים לעבודה".

" היית רוצה לראות את החיים שלך מגיעים לאיזשהו מצב של יותר סדר?

"אם היינו חיים בעולם שבו לאנשים אין שאיפות ואמביציות, אז היית צודקת בפירוש; מה אני צריך את כל הטירוף הזה של הטיסות? אבל אנחנו בנויים גם על הרצון להשאיר חותם, ואנחנו רוצים להגיע להישגים, וההישגים זה לאו דווקא דרך תמורה כלכלית.

"כשאתה חושב על זה שנולדת בדרום ת"א, ברחוב לוינסקי, בדירת ארבעה חדרים שהתגוררו בה ארבע משפחות, עם מטבח אחד וחדר שירותים אחד, ואתה רואה לאיפה הגעת, אז זאת התמורה. אחרי לוינסקי גרנו ברחוב חובבי ציון במרתף, ושם קיבלנו מהדוד מאמריקה מקרר, רק שלא היה לנו חשמל אז שמנו בו קרח כזה שקונים. ואחרי זה אבי ז"ל בנה בית ליד שייח מונס. זה היה בסוף העולם, ברחוב יהודה המכבי.

"הייתי אז ילד, בתחילת שנות ה-50'. בדרך מהגן הביתה הייתי צריך לעבור דרך שלוליות, והייתי לוקח איתי עוד שני זוגות גרביים כי הייתי צריך להחליף אחרי השלוליות את הגרביים. בנעליים של אחי חתכו את השפיץ, כדי שהאצבעות יוכלו לצאת, ואני קיבלתי את הנעליים האלה אחריו. אני בן של פקיד בעיריית ת"א, שהיה איש יקר אבל פקיד, ואמא צדיקה גמורה, אבל היא גמרה אולי ארבע כיתות. וכשאחרי התחלה כזאת אתה הופך לבן אדם משפיע, זאת תחושה טובה".

" חתיכת דרייב. ההורים שלך היו גאים בך?

"אני מניח שכן, אבל זה לא משהו שעלה בשיחות. אני ידעתי מהשכנים. הם סיפרו שההורים היו מראים את הכתבות עלי בעיתון ושומרים את הצילומים שלי בטלוויזיה. השיחות שלי עם אבא היו שיחות שקשה להסביר אותן, כי אבא יש לו תמיד יחס אמביוולנטי לבן - הוא גאה בבן אבל בתחרות איתו כל הזמן. לא תחרות פתוחה, אלא מין מתח בריא מאוד. זה פרגון ותמיכה אבל עדיין 'אני האבא, אני הסמכות', שזה לגיטימי".

" יש לך כוונה מתישהו להאט את הקצב?

"תראי, בטוח שיש דברים שאני לא רוצה להמשיך לעשות אותם. אני חושב שמספיק לי מלהיות בבורד של דלויט, למשל. זה כבר בדיבורים - אני רוצה לסיים בתוך שנתיים. ביקשתי כבר. זה יוריד לי איזה 10 טיסות בשנה, שזה משמעותי".

" איך תרצה לראות את החיים בעוד 10-20 שנה?

"ביום שאני אחליט לצאת מהמשרד הישראלי, יש לי כמה רעיונות בראש, כמו לגמור את הדוקטורט במינהל עסקים, או ללכת לכיוון של עסקים - השקעות, קניית חברות, עוד לא גיבשתי לי דעה בעניין הזה. אולי אפילו ללכת לנושא של פעילות ציבורית לא פוליטית יותר אינטנסיבית, לתרום יותר לקהילה".

" יש לך גם רקע של עיסוק פוליטי כחבר מרכז מפלגת העבודה. יש לך מחשבות ללכת לפוליטיקה?

"לא. יש לנו בעיה בתחום הפוליטי הישראלי. כמעט אין פוליטיקאים שאין כנגדם חקירה או תיק משטרתי או תביעה. השמחה לאיד זה הספורט הלאומי שלנו, וחוסר הפרגון נמצא בכל מקום".

" מה שאתה אומר לי הוא שהחקירות נוצרות בגלל חוסר פרגון?

"לדעתי כן, וזה לא בשבילי. אני מעדיף לתרום איפה שאני יכול לעזור. אני תמיד אהיה נכון לכל משימה פרטנית שצריך לעזור בנקודות כאלה ואחרות, בכיף. אם יבקשו את עזרתי במפלגות למשימות ספציפיות - אני אשמח לעזור, אבל לא להתפלש בבוץ הזה". "