כואב, אבל פחות

על הבמה הכמעט חשופה ב'צוותא' נמצאים, כבולים בשלשלאות, שלושה שבויי מלחמה: רופא אמריקני, מורה בריטי ועיתונאי אירי. שלושתם נחטפו על-ידי טרוריסטים בלבנון, מנהלים מלחמת הישרדות ושואבים כוח אחד מהשני. אין בהצגה אפקטים, אין במות מסתובבות, יש בעיקר דיבורים על החיים, על המצב, על חוסר התוחלת במלחמה, על הבית, האישה והילדים, ובעיקר על הגעגועים לחופש.

לפעמים השיחה מעניינת ונוקבת, ומוציאה מהדמויות רגעים נוגעים ללב של כאב, כעס וחולשה. פתאום הם נשברים, אחר כך נאחזים בתקווה. ובעיקר מנסים לשמור על שפיות.

המחזה של האירי פרנק מק'גינס אינו אחיד ברמתו - וכך גם ההצגה. השחקנים יגאל שדה, דב רייזר וזהר שטראוס, בהדרכתה של הבמאית טטיאנה קנליס-אוליאר מנסים ליצור סיטואציה אמינה, אבל לא תמיד יש להם טקסט טעון מספיק כדי להתמודד איתו.

לא יכולתי שלא לחשוב במהלך ההצגה על השבויים שלנו, אלה שחיים ואלה שכבר לא, ואלה שחולמים לחבק את יקיריהם.

אפשר לומר, שמדובר במחזה רלוונטי, אבל הדרמה בחיים, אני חושש, הרבה יותר חזקה ודרמטית מאשר בהצגה הזו.