חסמב"ה במעוז החמאס

"דבר איתי באנגלית, מסוכן כאן, אתה לא מבין?", אומרת אהובה. אנחנו הולכים ברחוב צאלח א-דין בירושלים המזרחית. בי אין טיפת פחד. רחוב אלגנטי שבאלגנטים, נראה כמו דיזנגוף בימיו הטובים. הדבר היחיד שמבדיל הוא לבושם של האנשים. הנשים בבגדים שחורים כאילו-מסורתיים ובנעלי עקב אלגנטיות. הגברים עם זקנים וכיפות סרוגות לבנות של חמאסניקים. מאחת החנויות בקע קולו של מנהיג החמאס הנייה. אני לא מבין ערבית, אבל אהובה מתרגמת לי. לפעמים באמת לא נעים להבין את המילים האלו. כשהן בחזקת טאפט מוזיקלי זה נשמע כמעט תמים.

באחד מחלונות הראווה עומדות בובות עם שמלות מלמלה ורודות בסגנון מרי אנטואנט עאלק. השמלות האלו מהפנטות אותי, ואני נעצר ועומד מולן. אהובה דוחקת בי להמשיך במורד הרחוב, תופסת במרפקי ומושכת אותי הלאה. יש לה מטרה לאהובה. היא חייבת לדחוף מנה אחת רצינית של שווארמה. זו הסיבה שאנחנו פה. "התמכרתי לשווארמה הזאת", היא מסבירה לי באנגלית רצוצה בהחלט. "עזבי, למה את מדברת באנגלית? לא קשה לך? בואי נפסיק עם הפרנויה הזאת, ונדבר עברית. אף אחד לא יעשה לנו כלום באמצע הרחוב. מה את מפחדת? וחוץ מזה", אני אומר לה בחיוך זדוני, "את חושבת שלא מזהים אותנו כישראלים?". מה שנראה כמו חזיר, מדבר כמו חזיר ומתלבש כמו חזיר הוא כנראה חזיר אמיתי. אין ספק שאנחנו לא מבלבלים אף אחד במבטא הקצוץ שלנו. אבל אנחנו ממשיכים בהצגת האבסורד הזאת. חסמב"ה, חסמב"ה, חסמב"ה מאחורי קווי האויב. אנחנו נכנסים למסעדת השווארמה המפורסמת ביותר בירושלים המזרחית, מסעדה די אלגנטית. לא אוכלים בעמידה פה, יושבים לשולחנות. אפשר להזמין שווארמה בצלחת ואפשר בפיתה דקיקה כזאת, לאפה עדינה ביותר.

גם המלצר שלנו חבש את הכיפה הלבנה של החמאסניקים, אז אהובה הזמינה ממני, באנגלית. הוא הסתכל עלינו ושאל במתיקות בעברית: "לשים לכם בצל וסומק?". אהובה הסמיקה, ואני אמרתי בשקט "כן, וגם קצת חריף". אחרי שהמלצר עשה לנוOuting כבר לא הייתה ברירה, והתחלנו להתלחש בעברית. מסביבנו התלחשו בערבית. אהובה התחילה להילחץ משהו-משהו. אותי לא עניין שום דבר ברגע הזה. השווארמות שלנו הגיעו. מה שעניין אותי באמת היה שומן הכבש הנדיב שהרטיב את הלאפה ובשר העגל. באמת שווארמה ששווה לחטוף בשבילה סכין (אפילו שלא הייתה עמבה!).

כמובן שהזמנו עוד מנה, כדי שהבטן שלנו לא תרגיש אפילו לא הרגשונת אחת קטנטונת של חוסר נעימות על זה שאנחנו פה במעוז החמאס הירושלמי, אוכלים לאפה. אין כמו שווארמה רצינית בשביל להוציא כל חרדה מהבטן. השווארמה דוחקת כל הרגשת ריק אקזיסטנציאלית אל מחוץ לקיבה. אתה לא מחפש משמעויות קיומיות כשאתה אוכל ככה. אפילו לא משמעויות פוליטיות. כן רוצים אותי פה, או לא רוצים. זה לא עניין לי את הקצה התחתון של הוושט.

אחרי האוכל יצאנו לשוטט בניחותא בין חנויות התבלינים והממתקים, ולהתגלגל במורד הרחוב לכיוון חנות הירקות שאהובה מהללת באוזני כבר ימים ארוכים. למען האמת, לא ממש ציפיתי לראות ירקות שאני לא מכיר. כשנכנסנו, הריח של התפוזים מיריחו נכנס לי לנחיריים. ריח של תותים עזתיים, פול ירוק מבית ג'אללה, זעתר בר מפה וחובייזה משם. איכויות מדהימות בהחלט. אהובה מסבירה לי באנגלית שהחנות הזאת מתמחה בירקות בלאדי לעשירי ירושלים המזרחית, חנות שמשמרת את מסורת הבישולים המקומית. בעומק החנות עומדים שני פריזרים. המוכר פותח לי אותם באדיבות, ומראה לי שקיות שקיות של עכוב (צמח קוצני שגדל בצפון הארץ), אספרגוס בר, במיה גמדית, עלי גפן. שקיות סנפרוסט במילוי עצמי שעושים פה בחנות. אתם יודעים שאני ממש נגד הקפאת ירקות כדי להשתמש בהם שלא כדרך הטבע - כלומר, שלא בעונתם. אבל בניגוד לאידיאולוגיה, הבטן שלי מתרגשת מהעכוב הזה. אני מתרגש, אבל לא מתפתה. אחכה עוד חודש חודשיים וכבר יהיו עכובים טריים בשדה.

המבט שלי מתמקד בשעועית ירוקה כהה שנחה לה בסלסלת הנצרים. זן שלא ראיתי עדיין בשום מקום. אני ניגש אליה נוגע, מרגיש אותה. שואל את המוכר מאיפה היא באה. "בית ג'אללה", הוא אומר. אני אוסף אותן לתוך שקית, ומוסיף עגבניות והמון תפוזים עם העלים הירוקים, שהרגישו כמו גן עדן. לאט-לאט השתרכנו בחזרה לעיר המערבית. לא פשוט לסחוב כמות כזאת של תפוזים ושעועית מצד אחד של העיר שחוברה לה יחדיו לצידה השני. כמה חבל שהעיר הזאת כבר לא מחוברת.

אמרתי שלום לאהובה והמון תודות. נסעתי ישר לאבא-אמא שלי. דבר ראשון אכלנו תפוז שנטעם כמו תפוז אמיתי, אחר כך בישלתי את השעועית הכחולה הסקסית הזאת. זו השעועית הכי רצינית שנפלה לי לידיים, אז עשיתי אותה הכי הכי פשוט. עם שמן זית, בצל, עגבניות בשלות ושום. ההורים שלי התמוגגו מאושר וגם אני התמוגגתי לראות אותם אוכלים בכזה חשק.

הם סיפרו לי על חבר שלהם, שהמחלה ההיא תקפה אותו שנה לפני אמא שלי. לפני כמה ימים היו אצלו. בלוני חמצן, סובל. היום בבוקר הוא מת. אמא שלי הסתכלה לו בעיניים ואמרה לי שהיה לה קשה לראות את העתיד. לא היה לי מה להגיד. השעועית הצליחה לנחם אותם לחצי שעה בערך. חצי שעה זה לפעמים הרבה. "