פורטפוליו / ראובן קובנט

ילדות: תל אביב. ב-1960 ההורים היגרו לארצות הברית וגרנו בסן פרנסיסקו. הם עשו כסף, והגעגועים לישראל החזירו אותם הביתה.

מירל'ה: אשתי. ילידת ברזיל. עלתה לארץ בגיל 22 ובלי להכיר את השפה עשתה תואר שני במינהל עסקים בירושלים. יש לה חברת ייעוץ והיא עובדת בדן אנד ברדסטריט בפרויקטים של שיווק ואסטרטגיה.

פגישה ראשונה: כשעבדתי ברשות ניירות ערך. נכנסתי למעלית וראיתי יפהפייה מדהימה שירדה לקומה הרביעית, למשרדים של "בזק". המוח שלי עבד במהירות. שאלתי, "את מ'בזק'? יש לי רעשים איומים על הקו ולא מתקנים לי אותו". היא ענתה שהיא לא מתעסקת בתיקונים. שאלתי למי אני צריך להודות. היא אמרה, "מירל'ה", ויצאה מהמעלית. לקח לי 30 שניות לאתר את מספר הטלפון שלה. בערב התקשרתי, אחרי שנה התחתנו. יש לנו תאומים בני 12 ובכור בן 13.

קריירה חלופית: תמיד הייתי קודם כול שחקן, אבל אימא התנגדה, כי היה לה דוד שחקן בפולניה שמת מרעב.

צבא: ארגנתי לבית הספר לטיסה את האירועים והמסיבות כשהייתי מכונאי מטוסים. טרנר קרא לי יום אחד ואמר, "ארטיסט, אתה רוצה להיות מדריך בבית הספר?" אמרתי, למה לא. אם אני לא טועה, גם דן חלוץ היה חניך שלי. השתחררתי אחרי שירות של שנתיים בקבע, בדיוק ביום הראשון ללימודים באוניברסיטה.

טיס: את טיסת הסולו הראשונה שלי על ססנה עשיתי בגיל חמישים, כשהוצאתי רישיון טיס פרטי.

משטרה 1: למדתי במסלול למדעי החברה והצטרפתי למסלול לשוטרים סטודנטים. עבדתי בבילוש של משטרת חולון. בשנה השלישית נמאס לי לרדוף אחרי עבריינים ורוצחים, עברתי להיות רכז תרבות במרכז קליטה, אבל מהר מאוד הבנתי שהסוכנות זה לא פרנסה.

חקירות הונאה: באותה תקופה הקים זיגל המיתולוגי את היחידה ואמרו לי שהוא מחפש חוקרים. קצין אחד סידר לי איתו ראיון. הרקע שלי לא התאים לדרישות, אבל מצאתי חן בעיניו והוא חיפש מתחת לאדמה תפקיד בשבילי. הוא שאל אם אני יודע יידיש, אמרתי כן, והוא שלח אותי לרדוף אחרי החלפנים של רחוב לילינבלום. אחרי חודשיים ביקשתי העברה וקיבלתי את תיק החקירה הראשון שלי.

רוע: חוקר רע מטבעו עושה תיקים רעים, כאלה שלא מוגש בהם כתב אישום, או שהחשוד יוצא זכאי. חוקר צריך יושר אינטלקטואלי. הוגנות. מרגע שעברתי לשוק הפרטי, אנשים לא שמרו לי טינה ורובם אפשרו לי להפוך אותם ללקוחות שלי.

משטרה 2: בשנים האחרונות התחברה לתקשורת ועושה שימוש במושגים של ספינים ויחסי ציבור. לדעתי זו טעות. בתקופתי במשטרה וברשות ניירות ערך הגיעו אלינו אנשים כמו שבס, שנחקר במשך שנה ולאף אחד לא היה מושג.

עזיבה: הרגשתי שאנחנו טוחנים מים. שהתיקים הגדולים באמת לא טופלו, כי הפרקליטות לא ידעה איך להתמודד איתם. ב-2000 הציעו לי לחזור, אבל אשתי התנגדה. היינו יותר מדי שנים בתוך תא של זכוכית, וגדודים של בלשים פרטיים עשו עליי מעקבים וביצעו האזנות סתר. רציתי חיים נורמליים.

רשות ניירות ערך: ידעה לתרגם את החקירות לכתבי אישום. הגעתי לשם אחרי התמוטטות הבנקים, והיה צורך ליצור הרתעה. האימפקט שנוצר היה שיש לנו עשרות חוקרים, כשבפועל היו לנו שבעה.

דן אנד ברדסטריט: כשטסתי ללונדון, לפגישה עם הנציג האירופי, פגש אותי איש עסקים ידוע ושאל אותי אם יש חקירה "כבדה" בלונדון. ביקשתי שלא ידליף את זה לעיתונות. כשנכנסתי לתפקיד הייתי צריך לעשות לחברה ניעור ולהחזיר אותה להיות מובילת שוק.

בי.די.איי: מתחרה ראויה.

מרקסטון: החיבור בינינו, שיסתיים במהלך 2007, נעשה כחלק מתהליך אבולוציוני, מתוך כוונה להפוך לחברה שמספקת מידע לכל שכבות האוכלוסייה.

חופשות: בחו"ל עם הילדים. אני תמיד חוזר לברזיל בכיף.

תפיסת עתיד: כניסה לדירקטוריונים נוספים כדי להיחשף להיבטים עסקיים מגוונים. לטוס לבד באוסטרליה ובארצות הברית.