בעל המכולת והכובסת כאויבי העם

הכללים הדרקונים והארכאיים בנוגע לשימושים המותרים בקיבוצים הופכים חברים רבים לעבריינים בעל כורחם

כשנקבעו הכללים המגדירים את המותר והאסור לבצע בקיבוצים, ותפיסת העולם היתה שמטרתם העליונה של הקיבוצים היא לגאול את הקרקע לטובת המדינה היהודית וגבולותיה, הוגדרה החקלאות כפרנסה עיקרית ולכן הגבילו כללי החכרת הקרקע את חברי הקיבוצים לעיסוק בחקלאות ובתעשייה בלבד. מאז קביעת הכללים עברו עשרות שנים. החקלאות נותרה מקצוע מכובד, אך היא בוודאי כבר אינה יכולה להיות מקור הפרנסה היחיד.

ההתיישבות הכפרית במתכונתה הנוכחית ובפריסה הארצית ממלאת יעדים לאומיים ראשונים במעלה של שמירה על אזורי הספר וגבולות הארץ והגנה על השטחים הפתוחים. אם מדינת ישראל מעוניינת בהמשך קיום ההתיישבות בצורתה זו, עליה לאפשר לחברי הקיבוצים לפתח פרנסות חלופיות גם בתחום הקיבוץ.

ההפרדה בין סוגי העבודות נעשתה עם הקמת המינהל, מתוך ראייה בעלת גוון סוציאליסטי שההתיישבות צריכה להיות מבוססת על חקלאות, והן כדרך מלאכותית לייקר את דמי החכירה למי שירצה להרחיב ולגוון את תחומי פעילותו.

פקידי המינהל נמצאים כיום במלחמת חורמה נגד חברי קיבוצים, המנסים ליטול לעצמם יוזמה ולהתפרנס כדי לא ליפול למעמסה. כיום, כל כלבו שמעיז למכור מוצרים או שירותים למי שאינו תושב הקיבוץ, כל קוסמטיקאית וכל מכבסה שמנסה לנצל את התשתית וכוח האדם, מוגדרים כ"שימושים חורגים" והופכים לכאורה כמעט ל"אויב העם".

במקום לעזור לקיבוצניקים לקחת אחריות על חייהם, כמו כלל ישראל, ולנצל את מירב כישוריהם, למקסם את יכולות ההתפרנסות שלהם ברוח חוק כבוד האדם וחירותו וזכות ההתפרנסות, מצאו פקידי המינהל עוד כר נרחב להצר את צעדם של הקיבוצניקים. סביר מאוד שהגבלות אלה יתבררו בבג"ץ כלא חוקתיות.

ההזדמנות הגדולה של פקידי המינהל לבוא חשבון עם קיבוצים שמפתחים שימושים חורגים היא בעת שיוך הדירות לחברים - ברגע שהקיבוץ נזקק לחתימתם כדי לקדם את המהלך. החשש מההתעסקות הממושכת עם אנשי המינהל גורמת לחלק מהקיבוצים לרתיעה מכניסה להליך, שהוא חשוב ומתבקש להמשך קיומו של הקיבוץ מבחינה כלכלית וקהילתית.

הגדלה וגיוון של מקורות הפרנסה הוא מהלך הכרחי לקיום כלכלי ולפוטנציאל מגוון של החברים. זהו אינטרס משותף של הקיבוצים והמדינה. מערכת החוקים הקיימת הופכת עשרות אלפי אנשים ישרים לפורעי חוק בעל כורחם. הגיעה העת למהלך מקיף של הסדרת השימושים המותרים בקיבוצים בעידן המודרני.

הכותב הוא בן קיבוץ שניר, חבר בוועד הציבורי "כאן ביתי", המייצג חברי קיבוצים.