השגריר

אילו הכתבה הזו הייתה מיועדת לעיתון אמריקאי, סביר להניח שהח"מ היה מתבקש לפתוח אותה בתיאור הרקע הקרבי של המרואיין, רצוי בתוספת קורטוב דרמטיזציה וקמצוץ רמיזות להתנסויותיו המסעירות במצבי סכנת חיים. כתבה ב-Industrial Week מ-1998, שעסקה בהצלחתו המרשימה של גדעון ארגוב בעסקי ההיי-טק, נפתחה כך: "כמי שהיה מפקד טנק בצבא הישראלי בגיל 18, גדעון ארגוב איננו זר למצבי 'עשה או שתמות'. עכשיו, כיו"ר, נשיא ומנכ"ל קולמורגן, הוא עדיין מבצע כמה מהלכים מרשימים".

גם ה-USA Today, בכתבה על מנכ"לים אמריקאים בעלי רקע צבאי, בחר לפתוח דווקא במנכ"ל שניסיונו במדים נצבר לא בווייטנאם או בקוריאה, אלא ברמת הגולן. לפי העיתון, כשמועצת המנהלים של חברת ההיי-טק מיקרוליס החליטה בסוף 2004 למנות את ארגוב למנכ"ל, "הדירקטורים התרשמו מכך שארגוב הוא בוגר הרווארד, בעל MBA מסטנפורד ושימש כמנכ"ל של שתי חברות ציבוריות נסחרות אחרות - אולם הם הושפעו במידה שווה מהניסיון הקרבי של ארגוב בצבא הישראלי, כמפקד טנק לאורך הגבול הסורי".

ולמה זה כל-כך חשוב? ובכן, "ותיקי קרבות לא נרתעים בקלות. הם ראו לחץ, והם ראו אותו צעירים. אין תחליף למלחמה כניסיון שמביא בני עשרים ומשהו לקבל החלטות של חיים ומוות, שמשפיעות על סגנון המנהיגות שלהם עשורים שלמים מאוחר יותר".

ארגוב, 50, שהשלים את שירותו בצה"ל ב-1978 כקצין שריון זוטר בדרגת סגן, נבוך מעט מהסופרלטיבים ששופכת העיתונות האמריקאית על הקריירה הצבאית הקצרה שלו. הוא גם מודע היטב לאופן שבו הם נשמעים במדינה שכבר הכירה מקרוב כמה וכמה קצינים מצולקי קרבות מעט יותר, שלא ממש השכילו לתרגם את כישורי הלחימה שלהם להנהגה אזרחית מרשימה. עם זאת, הוא אומר בראיון ל-G: "צה"ל היה, ואני מקווה שנשאר, אחד מבתי הספר הטובים ביותר למנהיגות". בוגר הרווארד וסטנפורד, שתיים מהאוניברסיטאות הטובות בעולם, סבור ש"למדתי שם בארבע שנים הרבה יותר ממה שיכולתי ללמוד באוניברסיטה כלשהי".

*זה נכון שהדירקטורים במיקרוליס התרשמו מהרקע הצבאי שלך לא פחות מהרקע הניהולי והאקדמי?

"אני לא יכול להעיד על זה. אני מניח שכשאתה מדבר עם מישהו אתה מתרשם מכל העבר והניסיון של אותו בן אדם, ואני מניח שעניין הצבא גם משחק תפקיד".

אבל בדירקטוריון שאלו אותך על הדברים האלה, או שזו סתם התלהבות של עיתון?

"הייתי אומר שזו התלהבות של עיתון יותר מכל דבר אחר. לא צריך יותר מדי לשים לב לזה. לך תקרא כתבות שפורסמו על ידידתי אורית גדיש (יו"ר ביין אנד קומפני, חברת הייעוץ הגדולה בעולם, שבה החל ארגוב את הקריירה, א' ר'), ותראה מה כתוב עליה. כשמראיינים מנהלים ישראלים, וזה לא רק אני, לאמריקאים ולזרים יש תמיד נטייה לדבר על הנושא הצבאי. פה בארץ כולם עושים שירות צבאי, שם לא. הרקע הצבאי הישראלי מקסים במיוחד באיזושהי צורה את האמריקאים".

"הם יוצאים מפה אנשים שונים"

בעוד שבארצות הברית רקע צה"לי עדיין מעלה את המניות של האוחז בו, בלא מעט מדינות אחרות, כפי שחוו על בשרם קצינים בכירים, כמו דורון אלמוג ותא"ל אביב כוכבי, הוא הרבה פחות "מקסים" את המקומיים והרבה יותר מספק עילה למעצר. זו אחת הסיבות ליוזמה שמוביל ארגוב בשנה האחרונה במרכז הבינתחומי בהרצליה: "תוכנית ארגוב", הקרויה על-שם אביו המנוח, שלמה ארגוב, שכיהן כשגריר ישראל בבריטניה עד שנורה בראשו ב-1982 על-ידי חוסיין רסאן סעיד, מחבל מארגונו של אבו-נידאל - באירוע שנרשם בספרי ההיסטוריה כעילה (הרשמית, לפחות) ליציאתה של ישראל למלחמת לבנון.

התוכנית הלא שגרתית, שבה משתתפים סטודנטים מצטיינים מבית הספר לממשל, מתיימרת להכשירם "לייצג את האינטרסים של מדינת ישראל והעם היהודי בזירה הבינלאומית", ושולחת אותם למפגשים ברחבי העולם. לא מזמן ביקרו הסטודנטים בבלגיה למפגש עם חברים בפרלמנט האירופי, ובנורווגיה למפגשים עם רב המדינה, עם אימאם הקהילה המוסלמית ועם הארכיבישוף של אוסלו. בקרוב הם ימריאו לארצות הברית לביקור בנאסד"ק ולמפגש עם אנשי עסקים, כמו גם עם השגריר באו"ם דני גילרמן.

זו לא היוזמה היחידה שמוביל בנו של השגריר לשעבר בתחום ההסברה: ביום ראשון השבוע הוא השלים עריכת סיור מיוחד בן עשרה ימים ברחבי הארץ ל-24 מנכ"לים, יזמים ואנשי עסקים אמריקאים בכירים, שחלקם לא ביקר מעולם בישראל, במטרה להבהיר להם את מורכבות העניין הציוני. את הראיון אנו מקיימים בזמן שהקבוצה מאזינה להרצאה מפיו של ד"ר בועז גנור, ראש "המכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור", שמתאר בפניהם את מהות הטרור האסלאמי על שלל איומיו.

"המטרה שלי היא לעשות להם בית ספר", מסביר ארגוב, אך מדגיש שלא מדובר ב"בית ספר חד-צדדי". לשם כך הוא מפגיש את המנכ"לים האורחים עם גלריה מגוונת של דמויות. בין היתר עם חברי הכנסת צחי הנגבי ומתן וילנאי, השופט העליון אליקים רובינשטיין, יו"ר מכון המחקר הפלסטיני "פנורמה", ד"ר ריאד מלכי; אחד מאדריכלי הסכם אוסלו, רון פונדק; ראש עיריית נצרת, ראמז ג'ראיסי; וגם עם יד ימינו של נוחי דנקנר, עו"ד אבי פישר (ידידו של ארגוב מאז שימש כמדריך שלו בקורס קציני שריון, א' ר').

"אני רוצה שהם ייצאו מפה עם הבנה של מה זה להיות ישראל היום, במאה ה-21", אומר ארגוב, "לא לפי הקריטריונים של CNN ו-CNBC, אלא לפי הקריטריונים האמיתיים של האנשים שחיים בארץ. זה דבר שיותר ויותר קשה להבין אותו אם יושבים בחוץ, במיוחד נוכח ההתלהמות - לא רק של העולם הערבי והמוסלמי, אלא גם של הרבה גורמים נאורים כביכול בעולם המערבי. הגורמים האלה מצאו לנכון לקבוע, שישראל היא מקום שגורם להרבה בעיות בעולם, והם שואלים למה צריך אותו בכלל, מבחינתם אולי It's more trouble then it's worth.

"הבעיה היא, שאנחנו לא בדיוק טובים בלהסביר את זה. הייתי אומר, שאנחנו מאוד לא טובים בלהסביר את זה, נוכח הבעיות שיש לנו במדינה ובהנהגת המדינה. מה שאני עושה זה דבר קטן, אבל מבחינתי זה טוב, מעניין וחשוב להביא לפה 24 מקבלי החלטות, בעלי השפעה, ולעשות להם בית ספר מא' ועד ת' - ותוך כדי בית הספר הזה לשנות להם את הדרך שבה הם מסתכלים על האזור".

וזה עובד?

"כל צורת ההסתכלות שלהם על בעיות המזרח התיכון וישראל שונה היום משהייתה לפני שבוע. הם יוצאים מפה אנשים שונים מאשר הם היו כשהם הגיעו לארץ".

מסר אחד שבכל זאת שמעו האורחים מהדוברים כולם הוא, שאין מנהיגות פוליטית ראויה בישראל. "יש בישראל מצב שבו המגזר העסקי והכלכלה בגיאות - 5.5% גידול, ההיי-טק בשיא, המעו"ף בשיא - אבל לעומת זאת כל מה שקשור במגזר הציבורי על הפנים", אומר ארגוב. "כל אחד שדיברנו איתו השבוע מדבר על זה כאתגר לאומי מספר אחת".

"מרגיש ישראלי לחלוטין"

ארגוב הוא נצר למשפחה ותיקה, עשרה דורות בארץ - משפחתו של החלוץ יואל משה סלומון. אביו היה פלמ"חניק שלחם במבצע יפתח לכיבוש צפת, הקדיש את חייו לעבודה ציבורית, ואיבד את עולמו במסגרת תפקידו בשירות המדינה. הוא עצמו, לעומת זאת, בחר לנהל את חייו בארצות הברית, להתמקד בעסקים פרטיים, ולבנות קריירה משגשגת. כשארגוב מדבר על פוליטיקה ועל השקפותיו בתחום ההסברה, הוא מתנסח בנחרצות ובביטחון, אולם כשהוא נשאל על הבחירות האישיות שביצע בחייו, השונות מדרכו של אביו, הוא נכנס למגננה ומתקשה להסתיר את אי הנוחות שלו.

אף שעזב את ישראל כבר ב-1978, כשהיה בן 22, הוא מגדיר את עצמו כ"ישראלי שחי בארצות הברית". הוא מגדל את ארבעת ילדיו בעיר בוסטון, שבה הם גרים, מה שלא מפריע לו לדבר בלי הנד עפעף על כך שאנשים שנמצאים "בחוץ" לא מבינים את מה שעובר "עלינו" בישראל, תוך כדי תיבול תכוף של דבריו בביטויים אמריקאיים.

אבל גם אתה נמצא הרבה זמן בחוץ, וחי בארצות הברית כבר 30 שנה, אז מה ההבדל בינך לבינם?

"תסלח לי, אבל אלה קשקושים. בוא לא נרד לפסים כאלה. אני פה הרבה, אני בין היתר יו"ר של חברה ישראלית (פאנדטק, הנשלטת על-ידי כלל תעשיות, א' ר'), אני פעיל בארץ בהקשרים שונים, אני מגיע לפה ומביא משפחה לארץ. אני מרגיש ישראלי לחלוטין, תאמין לי - כמוך בדיוק, לא פחות".

כשארגוב נשאל בפשטות מדוע בעצם החליט לבנות את חייו בארצות הברית, נדמה שהוא חש מותקף. "תשמע, אנחנו לא נתחיל לעשות פסיכואנליטיקה של למה אני שם ולא פה, עזוב", הוא מבקש, כמו מתבייש בהחלטתו ללכת במסלול של קריירה כלכלית-עסקית נטו. "אחרי הלימודים החלטתי לעבוד מספר שנים בייעוץ. עבדתי בחברת ייעוץ בינלאומית בארצות הברית, ולכן נשארתי שם. אחר כך עברתי למסלול של מנכ"ל של חברות היי-טק, שכולן היו ממוקמות בארצות הברית. בחרתי בהזדמנויות עסקיות שהיו ממורכזות באמריקה, לא בגלל רצון לא להיות בארץ, אלא בגלל רצון להיות באותן הזדמנויות עסקיות ולבנות את חיי באותו מקום. תמיד חשבתי שהמקום שאדם עושה את חייו היומיומיים לא בהכרח קשור למשאת נפשו. אני ישראלי, אין מה לעשות. אני דור עשירי בארץ, מרגיש שייכות וזיקה למקום, שתמיד הרגשתי אותן".

האם יש סיכוי שישוב להתגורר בארץ? "בהחלט יש מצב", הוא אומר, "אבל לא השנה ולא עכשיו".

"זו הייתה מלחמה טרגית"

בימי מלחמת לבנון השנייה, מספר ארגוב, היה לו קשה להיות בארצות הברית ולא בארץ. "היה קשה לא לישון, להיות כל הזמן על האינטרנט, להיות בטלפון עם אנשים. הייתי מתקשר כל יום לחברים, ושואל מה קורה". אבל המלחמה הזו הייתה קשה מבחינת ארגוב גם בשל ההעלאה הבלתי נמנעת של הזיכרונות הטראומטיים מהיום ההוא, 2 ביוני 1982, לפני רבע מאה, כשהאסון המשפחתי שלו הפך לעילה הרשמית של ממשלת ישראל ליציאה למלחמת לבנון הראשונה - יום למחרת החליטה הממשלה על הפצצת ביירות. גם לתקשורת הזכירו אירועי הקיץ האחרון את אביו השגריר. "שלמה ארגוב המנוח נמצא בעזה, וקוראים לו גלעד שליט", נכתב ב"הארץ", לאחר חטיפת החייל.

"זה מאוד ציורי, אבל גם מאוד אידיוטי", מגיב ארגוב, "כי כל מצב שונה לחלוטין. אני מקווה שגלעד שליט יחזור למשפחתו בשלום, ולא יגמור את חייו כמו אבא שלי". עם זאת, מלחמת לבנון השנייה יצרה אצלו תחושה של "סגירת מעגל".

"הייתי בסטנפורד ובישלתי ספגטי", משחזר ארגוב את הרגע שבו נודע לו על ההתנקשות באביו. "בערך בחמש בערב התקשר אליי מישהו אמריקאי, ואמר 'תדליק חדשות. משהו קרה לאבא שלך'. ככה, out of the blue. הדלקתי טלוויזיה, ואז בדיוק התקשר מישהו מהשגרירות בלונדון ואמר שקרה מה שקרה. היינו על המטוס הבא ללונדון מסן-פרנסיסקו".

ארגוב האב לא נהרג מהירייה בראשו, אולם ספג פגיעה מוחית קשה. מאז ועד 2003 הוא שהה במחלקה השיקומית בהדסה, יושב על כיסא גלגלים, משוחח עם מבקריו, אבל רחוק מאוד מהחיוניות שאפיינה אותו עד האסון. ארגוב מספר שאליקים רובינשטיין, חבר טוב של המשפחה, "היה בא כל שבוע לבית חולים במשך 21 שנה. הוא היה יושב, קורא לאבא מהתנ"ך, ומספר לו בדיחות. לאליקים יש בדיחות מעולות".

המחבל שירה באביך אמר בראיון לפני מספר שנים שהוא מצטער על המעשה. איך אתה מתייחס לזה?

"אין לי התייחסות, אני לא רואה את האמירה שלו לא כחוצפה ולא כמשהו יפה. מה שחשוב זה שבאופן כללי, שני הצדדים יצטרכו לגלות יכולת רבה לשכוח דברים קשים שקרו בעבר, אחרת הקונפליקט לא ייגמר".

במהלך השנים דווח במקומות שונים, כי לארגוב האב, חרף הפגיעה המוחית שחווה, יש דעות פוליטיות מוצקות. סופר, כי הוא תומך בתהליך השלום שהוביל יצחק רבין (רעייתו חווה, אימו של גדעון שנפטרה ב-2002, אף הוזמנה ב-1994 על-ידי שמעון פרס לטקס הענקת פרס נובל לו, לרבין ולערפאת), ופרופ' מחוגי הימין אף כתב בטינה כלשהי, כי השגריר הפגוע "הפך לשמאלן תומך אוסלו". "אלה שטויות", מגיב ארגוב, "אין לי מושג מאיפה זה בא. באותו זמן הוא כבר היה פגוע מוחית הרבה שנים, ולא יכול היה לעקוב אחרי הדברים".

יכול להיות שמישהו ניסה לרתום את שם אביך לתועלתו הפוליטית?

"יכול להיות".

נושא שבו ארגוב האב דווקא כן התבטא הוא מלחמת לבנון הראשונה, במסגרת ראיון שהעניק ליואל מרקוס ב"הארץ". זמן לא רב לאחר אירועי סברה ושתילה, הוא ביקר את המלחמה כפי שהתפתחה. ארגוב חש מאוד שלא בנוח עם הדיבורים על עמדותיו הפוליטיות של אביו לאחר האסון. "תאמין לי - אני לא יודע", הוא אומר כשאני שואל מה באמת הייתה עמדתו של האב כלפי מלחמת לבנון. "בשלב מסוים הוא אמר דברים שליליים על המלחמה, אבל אני לא יכול להגיד לך בדיוק עד לאיזה עומק הוא חשב על הדברים האלה. היו פרקים שהוא היה צלול לחלוטין, והיו פרקים שלא".

אביך עקב אחרי החדשות?

"הוא לא יכול היה לקרוא, אבל הוא היה מקשיב, רואה טלוויזיה, או שהיו קוראים לו מהעיתון. כשיש טראומה למוח זה מאיץ את תהליך ההזדקנות שכולנו נעבור. הרבה אנשים בגיל מתקדם כבר מתפקדים פחות מבחינה מוחית, אז תחשוב מה התוצאה אם בנוסף הוא עבר גם פגיעה מוחית כזו. אבא חי בעינויים כל השנים האלה, מי יודע בכלל איזה דברים הוא חווה".

איך הרגשת עם כך שההתנקשות באביך נחשבה לעילה לפתיחת המלחמה?

"טרגי לחלוטין. עוד לא שמעתי אף אחד טוען שזו לא הייתה מלחמה טרגית".

אריאל שרון כינה אותה עד יומו האחרון "מהמוצדקות במלחמות ישראל".

"זה לא משנה. זו הייתה מלחמה טרגית שהתפתחה בכיוונים שבסוף היו בעייתיים, ושלא חזו אותם מראש. אני החזקתי הרבה משרון, שבתקופה האחרונה של חייו הוא עשה שינוי מהפכני בכיוון שלו, כפי שעשה רבין לפניו, בדיוק באותה צורה".

ביקורת? "ליזם יהיו תשובות"

כשארגוב מדבר על הסברה, הוא לא מתכוון רק לפעילותם של שגרירים בסגנון אביו, אלא גם לקהילה העסקית, שלה יש לשיטתו צורך לא פחות בכישורי הסברה. "אני רוצה לגרום לכך שיזם ישראלי שמייסד חברת תוכנה בארץ, ומחר בא אליו משקיע זר, יוכל לשבת מול אותו משקיע ולענות לו", אומר ארגוב. "כשהמשקיע אומר לו משהו כמו 'מה הסיפור עם איראן והפצצה, אולי יש פה איזה ריזיקה ומצב לא נעים', או אומר לו 'אני אשקיע 20 מיליון דולר בחברה שלך, אבל תצטרך להעביר את מרכז הפיתוח שלך לקליפורניה', אני רוצה שליזם הישראלי יהיו תשובות. לצד זה אני רוצה שהאנשים שילכו לגופים ציבוריים, כשישלחו אותם לחו"ל, יוכלו לעמוד מול ביקורת בלי להיכנס למגננה, ולהגן על הערכים שלנו בארץ בצורה סבירה".

דיברת עם הסטודנטים בתוכנית?

"ודאי".

ומה ההתרשמות שלך? מן הסתם רובם רוצים לעשות את זה בגדול בעסקים כמו גדעון ארגוב, ופחות להיות עובדי מדינה כמו שלמה ארגוב.

"לא כולם. אני הייתי טנקיסט, אז קטונתי מלהגיד, אבל החבר'ה האלה הם סיירת. חלקם רוצים להשתלב בשירות הציבורי בארץ, אולי לא במשך כל הקריירה שלהם. יש סבירות גדולה, שאדם יעסוק בחיים פרטיים בשלב מסוים בחייו, ואז יעבור לחיים ציבוריים, ולהיפך. זה קורה הרבה".

אם הם ירצו להיות דיפלומטים, אולי הם יגלו שמישהו בעל קשרים ממרכז המפלגה נבחר לתפקידים הטובים ולא הם.

"יש לי בשבילך חדשות. זה תמיד היה ככה וזה תמיד יהיה ככה. זה לא אומר, שלא צריך לשפר את האיכות של החיים הציבוריים ואת רמת האנשים שנמצאים בהם בארץ".

הזכרת סיטואציה של יזם ישראלי שנדרש להפגין כישורי הסברה בפני משקיע זר. זה תיאורטי או שנתקלת במצבים כאלה?

"נתקלתי בזה. זה נושא שעלה הרבה בזמן האינתיפאדה ב-2003, וגם ב-1995 כשאוטובוסים פה התפוצצו. זה עולה כמו מדד שמשקף את אי הבהירות ואי היציבות באזור. ברגע שהמדד הזה עולה, אנשים נרתעים מלהשקיע בישראל. תסתכל על המספרים. ב-2006 ההשקעות הזרות הישירות בישראל עמדו על כ-20 מיליארד דולר. תחזור ל-2003 ותראה שאז המספר היה כמעט אפסי".

אז מה שנדרש מאיש העסקים זה לאו דווקא יכולת לשכנע בצדקת ישראל מבחינה ערכית, אלא שיש כדאיות פיננסית להשקיע כאן.

"מה שצריך זה אנשים מפולפלים, אנשים שיודעים לתקשר, שיודעים לעמוד מול מדיה ולהתראיין. זה עולם מורכב, שצריך לעמוד מולו בהצלחה. לעמוד מול משקיע זה לא יותר פשוט מלעמוד מול פקיד בסטייט-דיפרטמנט. יש לי חדשות בשבילך, זה יותר מסובך".

לא חיים בתוך בועה

אף שהוא פועל לקידום ההסברה, ארגוב רחוק מלהסכים עם כל מה שישראל עושה. מאז ימי רבין, שאותו הוא רואה כ"אדם גדול", הוא חלוק לא מעט על המדיניות שמובילות ממשלות ישראל. "אני זוכר שגם אבי לא תמיד שבע נחת מהמהלכים של ישראל".

מה הוא עשה במצבים כאלה בתור שגריר?

"לפעמים הוא נשך את שפתו, והלך בתלם. הוא היה אדם מאוד ישיר, והיה לו מאוד קשה להגיד את מה שלא היה בליבו. זה לא היה קל, אבל היום המצב יותר קשה, כי יש לנו לא רק בעיה של הסברה, אלא גם בעיה של תכל'ס, של מה שמתבצע בשטח. מבחינה כלכלית היום לזרים אין בעיה להשקיע בארץ. ישראל היא מוקד להשקעות ומוקד טכנולוגיה. תראה את וורן באפט, לא הייתה לו בעיה להשקיע 4 מיליארד דולר בישקר. הבעיה נעוצה בהפרדה המוחלטת בין הסקטור הכלכלי שנמצא בגיאות לבין כל הסקטור הציבורי בארץ, כולל הסברה, וכולל המדיניות עצמה".

וזה ישפיע בסופו של דבר על העסקים?

"יש לזה השלכות מצטברות. כשאנשים קוראים מאמרים, כמו המאמר הקשה של תום פרידמן מלפני שבוע (בעל הטור הבכיר ב"ניו יורק טיימס" הציע לעשות "אאוטסורסינג לקבינט הישראלי", בשל ריבוי פרשיות השחיתות בשלטון ומנגד הפריחה במגזר העסקי, א' ר'), זה מייצר אנרגיות שליליות. האנרגיות האלה מצטברות, ובסוף יש לזה השלכה גם על עולם העסקים, כי אנשים רוצים להשקיע במקומות שהם לא רק יציבים, אלא במקומות שגם המערכת בהם פועלת באופן תקין על כל רמ"ח אבריה".

כלומר, ענייני השחיתות הציבורית בישראל משפיעים גם מעבר לים?

"בוודאי. מה, אנחנו חיים בתוך בועה? הדברים ברורים ולא מוסתרים. ההשפעה היא לא של דבר ספציפי זה או אחר. כשיש הצטברות של נושאים מהסוג הזה, אז יש השלכות".

בתקופה האחרונה יש ועוד איך הצטברות.

"אם המצב הזה יימשך לאורך שנים, יהיו לזה השלכות שליליות על חברות עסקיות ישראליות, אין לי שום ספק. Take it to the bank, מה שנקרא. לכן צריך לגדוע את זה מלכתחילה". "