נתחיל מהבשורה הטובה: בתוך ים מחזות הבידור והזמר והניל סיימונים, עושה תיאטרון גבעתיים מעשה אמיץ ולא פופולרי ומעלה מחזה מורכב ותובעני: "לשכוח את הרוסטראטוס" הוא סיפור מלפני הספירה, שהתרחש ביוון העתיקה, על סוחר ששורף את מקדש האלה ארטמיס, אחד משבעת פלאי עולם - והופך לגיבור. מזכיר לכם משהו? אם לא, אז מדובר בפיגועי טרור, בשנאה, בשחיתות, בהתנקשויות ובפנאטים, שהביאו אסונות על האנושות ותמונותיהם מוקרנות על הבמה: מאדולף היטלר וסדאם חוסיין עד בן לאדן ויגאל עמיר. סטאלין, משום מה, לא מופיע. במהלך ההצגה מופיע אדם בן זמננו, שחוזר אחורה בזמן ומנסה לשנות את מהלך ההיסטוריה.
אבל המחזה הביקורתי והקצת מבולבל של גרגורי גורין, שמכוון מול החברה האדישה והאינטרסנטית, שעוצמת עיניים מול הזוועות, טובע בים של צעקנות ושיעמום. המשחק על גבול החובבנות (מלבד איציק סיידוף המנוסה בתפקיד השופט העליון). איתי בלייברג בתפקיד הרוסטראטוס חסר נוכחות, וקרן מנחם, אשת השליט, שאמורה להיות דמות דומיננטית, נחשקת ומפתה, היא כל דבר רק לא דומיננטית, נחשקת ומפתה. הבימוי של מיכאל קייט שבלוני וחסר דמיון, ונראה שהוא איבד שליטה על המחזה. זה מרגיז עוד יותר כאשר מדובר בחומר חשוב וטעון.
כמה חבל, שכל הכוונות הטובות נשארו בתוכניה של ההצגה. במקום שההצגה תוציא אותי מהאדישות, היא הכניסה אותי לאדישות ולמחשבות אובדניות מתי הסיוט הזה ייגמר. שכחתי את הרוסטראטוס ואני לא רוצה להיזכר בו יותר.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
