אנא, דודינה

"לא קרה שום דבר, אני לא מחפשת תיאטרון אחר. אני מחפשת תפקידים. לאנה קרנינה אי אפשר להגיד לא. וב'גשר' הבינו את זה. זו לא בגידה.

"אם 'גשר' לא היה קיים, לא חושבת שהייתי מגיעה לארץ. אחרת לא הייתה לי סיבה לקום ולעזוב תיאטרון מצליח ברוסיה".

הערב תבוא לסיומה סדרת הדרמה המפתיעה בהצלחתה, "מרחק נגיעה", שבה מגלמת דודינה שחקנית רוסיה האוהבת את בעלה, אך ליבה עם המאהב הרוסי - במאי שלא מפסיק לפתות אותה בתפקידים נחשקים.

"יש סצנה בפרק האחרון", אומרת דודינה, "שמסבירה את הדואליות הזאת. בסצנה - האם מסבירה לבתה, שמגלה את הרומן שלה עם הבמאי, שהיא אוהבת את בעלה, שהוא חלק ממנה כמו עוד איבר, אבל מזמן אין שם תשוקה. זה משהו שעם המאהב היא יכולה להרגיש. שם היא כמו ילדה קטנה צעירה ב-20 שנה אחורה". לאחר שהיא מסיימת להסביר את מניעיה של הדמות, מגלה דודינה, שגם בה יש מן הילדה הקטנה שזקוקה להגנה.

" את יכולה להזדהות עם החיים הכפולים הללו?

"כל בן אדם יכול להזדהות, לא משנה באיזה גיל. כמו שילדים נדלקים על צעצוע חדש, כך גם למבוגרים יש נטייה להימשך לדברים חדשים".

" זה כולל אהבות רומנטיות חדשות?

"אני עוברת כ"כ הרבה רומנים ודברים סוערים על הבמה, שאני מעדיפה חיים שקטים בשגרה שלי".

עובדת על המניירות

כמי שבאה מתחום התיאטרון, שלא לומר תיאטרון רוסי ואמונה על מחוות גדולות, מצאה דודינה עניין ואתגר לא מבוטלים בעבודתה עם במאי הסדרה רוני ניניו.

"מאחורי כל סצנה שנראית זורמת, כאילו ככה זה היה צריך להיות, עמדה העין של רוני. הוא בעיקר השתדל לאפק את המניירות שלי. עשינו כל מיני טייקים. בטלוויזיה, המחוות אמורות להיות מרוסנות יותר. בתיאטרון אני אוהבת להתפרע, ללכת עד הסוף. כמו, למשל, סצנת הלידה בהצגה 'העבד' שהיא אהובה עליי. אבל בתיאטרון, בניגוד לטלוויזיה ולקולנוע , יש תהליך. זה הקסם של תיאטרון שהוא חי ותוסס".

" 16 שנים את בארץ והצלחת לנתב את דרכך להפליא בעולם התיאטרון והקולנוע הישראלי. את כבר מרגישה יותר צברית?

שואלים אותי את זה הרבה והשאלה היא מה זה צבר".

" מה זה באמת?

בשבילי צבר זה אחד שנולד פה וטוב לו עם החמסין. אני עדיין מתגעגעת לשלג. אבל אני משתדלת לא ליפול לגעגועים, אלא להסתכל קדימה. מה שאני כן אוהבת בארץ זה את הים. אני מאוד נהנית לשבת בקור ליד הים ולשתות קפה חם ושהשמש תציץ בין העננים".

" את חושבת שהקהילה הרוסית הצליחה להיטמע בארץ?

"יש ויש. אני מכירה אנשים שהולך להם בקלות, ואני עדיין מכירה חתן פרס נובל רוסי, שמספר כלבים לפרנסתו".

בניגוד לדמותה הטוטאלית על הבמה, דודינה שומרת בקנאות על פרטיותה ועל פרטיות משפחתה. את הראיון היא קוטעת רק למשמע טלפון מבתה היחידה. "אולי היא צריכה משהו", היא מסבירה בארשת דאגה של פולנייה אמיתית.

" את מאוד משפחתית ועם זאת יש לך רק ילדה אחת.

"טוב, הכול פתוח".

" גילמת את טובי התפקידים הנשיים בתיאטרון, יש תפקיד שאת עוד חושקת בו?

"האמת שיש תפקיד כזה, אבל אני לא רוצה לגלות אותו. כשזה יקרה אני אומר".

" מה מוציא אותך משלוותך ומרגיז אותך באמת?

"כשלא מתייחסים אלי בכבוד, חוצפה למשל. אני אדם מאוד חסר סבלנות. אומנם התבגרתי ואני מנסה בכל סיטואציה להסתכל פנימה ולשנן שבכל דבר אין שחור או לבן. אבל חוצפה ושקר מרתיחים אותי. בישראל נוטים לשקר הרבה בטענה של שקר לבן".

" ואת מצליחה להימנע מזה?

"אני מנסה לפעול לפי קודים מוסריים ומצפה שכך גם ינהגו איתי. יוצא לי להילחם בטחנות רוח. יש מצבים, שאני נתקלת בסיטואציות בלתי מקובלות, אבל אז אני משתדלת להזכיר לעצמי, שלכל דבר יש סיבה".

בשבועות הקרובים עתידה דודינה להיות חלק מקסט השחקנים הישראלי, שנבחר לשחק בסרט "אדם בן כלב", על-פי ספרו של יורם קניוק, לצד שלל שחקנים הוליוודיים. "אני בעיקר מסתקרנת מהעבודה שם", היא אומרת. "מסקרן אותי מקצועית איך זה יהיה בעיקר כי גם שיחקתי את התפקיד הזה בתיאטרון".

" תגידי, למה את לא עושה תפקידים קומיים?

"בקולנוע לא עשיתי, אבל בתיאטרון כן. מה אני אעשה, שמלהקים אותי רק לתפקידים דרמטיים? תגידי לבמאים שאני גם מצחיקה. אני בעיקר טובה בחיקויים. כל טיפוס שאני רואה, אני אינסטינקטיבית מפנימה, כאילו שאני מכניסה למגרה פנימית, שאוכל לשלוף מתוכה כשאצטרך את זה לבמה". "