שם המשחק

בדיעבד, החששות שלה היו לשווא. גם יעל רונן, 30, בתו של הבמאי אילן רונן ויוצרת מקורית ומוכשרת בזכות עצמה, מתעניינת לאחרונה בכתיבה לטלוויזיה. רונן, המביימת כיום בקאמרי את המחזה "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" ושברקורד שלה מופיעים שלושה מחזות מקוריים שכתבה וביימה, התחילה את הפלירטוט שלה עם הטלוויזיה ממש לא מזמן, כשעבדה על כתיבת פיילוט לסדרה שבסופו של דבר לא יצאה לפועל.

השיחה בין השתיים קולחת ומהר מאוד הופכת למעין פגישת עבודה. קופר-קרן חולקת את סודות המקצוע, ואפילו משרטטת בעט על מפית את כללי העבודה בכתיבה לטלוויזיה, ורונן בולעת בשקיקה ומעריכה כל עצה. "באופן שבו אני קוראת את הכיוון, המוחות הטובים באמת הולכים היום לטלוויזיה, לא לקולנוע ולא לתיאטרון", היא מסבירה את ההתעניינות. "אין היום תסריטאים כאלו מוכשרים בקולנוע העולמי בכלל. יש לזה הגיון מאוד פשוט, והוא שבטלוויזיה נמצא הכסף הגדול. התקציבים גדולים יותר, העבודה זמינה יותר ותהליך היצירה קצר יחסית וכרוך בפחות סיכונים".

קופר-קרן: "הפרסטיז'ה של הטלוויזיה היא תוצר של השנים האחרונות. כשאני עשיתי תואר שני בקולנוע ב-NYU לפני יותר מעשור, רק קולנוע נחשב".

רונן: "הרבה כותבים שניסו לעשות את המעבר ממחזאות לכתיבה לטלוויזיה או מכתיבת פיצ'רים לטלוויזיה נכשלו. בשבילי התיאטרון הוא השפה הטבעית שלי. אני גם מראש ניגשת לעבודה בתיאטרון מעמדה של בימוי, והכתיבה אצלי היא לא תהליך נפרד או קודם לעבודה עם שחקנים.

"אני תמיד עובדת בתהליך משולב. המחזה נבנה תוך כדי עבודה, וזה דינמי מאוד ותלוי גם באנשים שאני עובדת איתם. כשניסיתי להשליך את אופן העבודה הזה על הטלוויזיה, הבנתי שזה לא יכול לעבוד ככה".

למה?

"בתיאטרון יש בין שלושה לשישה חודשים של עבודה מרוכזת יומיומית, מעין מעבדה שהתוצאה שלה היא המחזה. כיוצרת יש לי כל האמצעים שאני צריכה. השחקנים זמינים לי כל יום, והאנשים ששותפים לעשייה יכולים להרשות לעצמם להתבלבל, לחפש, למצוא. בטלוויזיה אין את זה ממש.

"גם לא כולם בנויים לעבודה מהסוג הזה. יש אנשים שמגיעים לחזרות ורוצים לדעת מה התפקיד שלהם, לא רוצים את התהליך. בסדרות טלוויזיה בגלל התקציבים הגדולים ובגלל שהכול יקר, אני ככותבת חייבת להגיע לשחקנים עם טקסטים, ויש פחות זמן לחפש תוך כדי עם האנשים. ככה נראה לי, לא?"

קופר-קרן: "בטלוויזיה יש הרבה יותר אנשים שמלווים את העבודה ומפקחים עליה. צוות ההפקה של כל סדרה מונה כ-70 איש, ולכל אחד יש תפקיד מוגדר. בטלוויזיה יש הבדל בין פרויקטים שאני מציעה לזכיין או מגייסת להם קרנות בעצמי, ובין פרויקטים שהזכיין שוכר אותי כעט לכתוב אותם. בכל מקרה, עד שאני לא הופכת את הסדרה לשלי, אני לא יכולה לכתוב אותה".

וכשזה לא מצליח?

"חוויתי הרבה מאוד עוגמות נפש, דברים שכתבתי בדם לבי והזעתי עליהם לילות, ובסוף הם לא קרו. תמיד אני קשורה יותר למה שהבאתי מראש וחלמתי עליו, אבל מצד שני אני גם ריאליסטית לגבי איך דברים עובדים בתעשייה ועל מה שווה לשים את הכוחות שלי. בסך הכול מדובר בתחום תחרותי מאוד, שכל הזמן נכנסים אליו עוד ועוד כוחות חדשים".

שחקנים אינסטנט

יצירה היא תחום שדורש הרבה חופש, יגיד כל אחד שעוסק בתחום, אבל בפנים ידע את האמת: כשעובדים עבור מישהו, גוף תקשורת או תיאטרון, שמורה לו הזכות להתערב, והוא משתמש בה לא מעט. "אני מתייחסת לזה לא כאל התערבות בעבודה, אלא כאל דיאלוג", אומרת קופר-קרן, ומיד מודה: "זה מה שקשה בטלוויזיה, שהדיאלוג הוא עם הרבה אנשים. במקרה של yes, הם נותנים לי הרבה מאוד חופש פעולה, אבל יש אחרים שיש להם גם כל מיני אג'נדות, לאו דווקא תרבותיות".

כלומר?

"לפעמים מדובר בשיקולים שקשורים ללוח שידורים מסוים שהם התחייבו לו, או לתקציב הפקה שמשתנה. לפעמים זה גם יכול להגיע לכך שיבקשו לשנות את הז'אנר בגלל ענייני תקציב".

וכניסה של תכנים שיווקיים לסדרות טלוויזיה?

"גם זה קורה. זה נושא עדין מאוד. כל דבר כזה גורר שינוי. גם מול ההפקה והצרכים שלה, גם מול הזכיין, גם מול הכותבים האחרים של הטקסט, גם מול הבמאי וגם מול השחקנים".

איך החוויה לעבוד עם שחקנים?

רונן: "בשבילי זה הלחם, וזה הבסיס של העבודה. נורא קשה לי לשבת לבד עם רעיון ולכתוב אותו. אני חייבת את הדיאלוג עם השחקנים, אפילו ברמה שאני צריכה לשמוע את הקול של השחקן שאני כותבת בשבילו תפקיד. זה עוזר לי בעיקר להבין מי הוא או היא יכולים להיות.

"זה סוג של הימור, גם של השחקנים. כשהתחלתי, אספתי קבוצה של אנשים שמלכתחילה לא היה להם הרבה מה להפסיד. ככל שעשיתי את זה יותר, אנשים סמכו עליי, כי הם חשבו שאני יודעת מה אני עושה, למרות שבפועל הבהרתי להם שלא משנה כמה פעמים עושים את זה, כל פעם זה טריפ חדש. לפעמים מצליח, ולפעמים לא. אבל כשזה מצליח - זה ממריא".

את משתמשת בטכניקה הזו גם בעבודה עם שחקנים ותיקים יותר?

"בתהליך כזה אינטנסיבי של עבודה עוד לא יצא לי לעבוד עם שחקנים ותיקים. יש לי קצת חשש מזה. בגלל שאני ילדת תיאטרון, ואבא שלי הוא במאי ידוע שעבד עם רוב השחקנים הוותיקים בארץ, וכילדה הייתי מתרוצצת לו בין הרגליים, אז לגבי חלקם נשארה לי זווית הראייה של הילדה, סוג של יראת כבוד".

יש הבדל בעבודה עם טאלנטים?

קופר-קרן: "לי יש רתיעה מתופעת השחקנים אינסטנט. בארץ הקטנה שלנו, כל מי שעשה תפקיד אורח באיזו סדרה הוא כבר סטאר. אני באה אחרי שנים שעבדתי בחו"ל, והמושגים כאן הם קצת מוזרים בשבילי. אני לא מתייחסת לשחקנים כאל טאלנטים.

"מעבר לזה, אין לי את הפריבילגיה שיש ליעל בעבודה עם השחקנים, כי אצלי הסדרה צריכה להיות כבר כמעט לחלוטין מובנית בשלב הליהוק. מהרגע שבו הם מקבלים את התפקיד ומתחילים לעבוד, אני משתדלת להיות קשובה מאוד, אני יושבת איתם, נותנת את הטלפון האישי שלי. אם שחקן חושב על כל מילה שהוא אומר, אני מעריכה את זה ורוצה לבוא לקראתו".

רונן: "אבל יש גם כאלה שהם סתם נודניקים".

קופר-קרן: "נכון. ברבות השנים אני רואה שיש כל מיני סוגים. יש כאלה שמתקשרים להתעניין, ואז אני קולטת שמה שמעניין אותם באמת זה למה התפקיד שלהם לא מספיק גדול. אם אני רואה שזה עניין של אגו ושל כמות השורות, וזה לא קשור לדמות, שצריכה לדעתם לקבל יותר מקום, אני לא אוהבת את זה".

סיפורים מהחיים

קופר-קרן התגוררה ועבדה 11 שנים בחו"ל, מתוכן תשע שנים בניו יורק, עד שהחליטה שמיצתה את העניין ושבה לארץ. כיום היא חיה עם בעלה, פרופסור לפיזיקה בטכניון, ושלושת ילדיה, בזכרון יעקב. רונן חיה עם בן זוגה, השחקן יוסף סוויד, בתל אביב, ובשנה הבאה היא צפויה לבלות כמה חודשים בגרמניה ובהולנד, לצורך עבודה על פרויקטים חדשים.

עד כמה החיים הפרטיים שלכן נכנסים לכתיבה?

רונן: "אצלי במאה אחוז".

קופר-קרן: "גם אצלי. אני מסתירה את זה בכל מיני דרכים מתוחכמות, כמובן, אבל מי שמכיר אותי יכול לזהות".

רונן: "משפטים אני גונבת בלי הכרה מאנשים. אימא שלי לא מפסיקה להיעלב".

קופר-קרן: "כל חיי הנישואים שלי פרוסים, אם כי על פני דמויות פיקטיביות. לפעמים בעלי רואה סצנות בטלוויזיה ונכנס לשוק".

רונן: "יש לי ידיד שמאז שאני כותבת, כל פעם שאנחנו יושבים לקפה הוא דורש על כל סיפור 50 שקל. אני לא מפסיקה להשתמש בסיפורים מהחיים שלו".

קופר-קרן: "אני הייתי צריכה להמציא לסדרה 150 דייטים, ובהיותי נשואה 15 שנה, הייתי צריכה לפתות לארוחות צהריים רווקות או חברות שלי שעושות סבב שני, כדי שיספרו לי מה קורה היום בעולם הדייטים. תחקיר זה דבר חשוב".

רונן: "בעניין הזה, האינטרנט הפך בשבילי לכלי מאוד חשוב ומשמעותי. בלוגים, למשל, הם אוצר בלתי נדלה. אם אני צריכה לכתוב דמות של גבר בגיל מסוים, אני פשוט נכנסת לבלוגים הנכונים ועושה תחקיר, ומכירה כך את הדמות לעומק. לפעמים מה שאפשר להשיג בבלוגים אי אפשר להשיג ב-100 פגישות וראיונות".

קופר-קרן: "גם אני משתמשת באינטרנט. בגלל שהסדרה שלנו עוסקת ברווקות עכשווית, נכנסתי לכל מיני פורומים של דייטים, רק בשביל לקבל את התחושה של מה אנשים מחפשים היום, להבין את הלך הרוח. למדתי מזה הרבה מאוד דברים".

כמו מה?

"גיליתי למשל איך הפורנו באינטרנט השפיע על עולם הדייטים. היום הפורנו זמין, ונוצר אימג' של נשים שצריכות לבוא לדייט הראשון נוטפות סקס, משהו לא פרופורציונלי ולא טבעי. אנשים הרבה יותר שיפוטיים לגבי המראה, וזה שינה גם את היחס לסקס וליחסים. התובנה הזו פתחה לי ליין שלם של סיפור".

אנחנו בפרונט

האם קיים קול נשי ביצירה? קופר-קרן אומרת שהיא לא כותבת בקול נשי, "אבל נכון שיש היום יותר ויותר תסריטאיות. אני זוכרת שכשחזרתי לכאן לפני עשור, כל התסריטאיות שהכרתי עבדו בערוץ הילדים ובחינוכית וכתבו תסכיתים ל'פרפר נחמד'. זה היה המקום שבו נשים יכלו לכתוב לטלוויזיה. השינוי הוא תוצר של התהליך של השנים האחרונות".

מה השתנה?

קופר-קרן: "באופן כללי, ישראל מושפעת ממגמות בעולם. אם תסתכלי על תוכניות טלוויזיה משנות ה-70, תראי שהנושא המרכזי שלהן היה היחסים בתוך המשפחה. הסדרות הציגו משפחה, שמרנית בדרך כלל, ולכל אחת מהדמויות היה תפקיד ברור וקבוע. הסדרות פורצות הדרך, אפילו 'אלי מקביל', שהיום נראית לנו נורא מיושנת, או מאוחר יותר 'סקס והעיר הגדולה', העמידו נשים במרכז הסדרה בלי התנצלויות. אני חושבת שזה נתן חיזוק לנשים לכך שגם אנחנו יכולות לשים את עצמנו בפרונט, להעז, להראות מנהיגות ולספר את החיים שלנו כפי שהם באמת".

רונן: "גם בתיאטרון חל שינוי. הדור הקודם בתיאטרון נשלט בלי שום ספק על ידי גברים. בשלוש השנים האחרונות אני מרגישה שלצד הכניסה ההדרגתית של כוחות צעירים לעולם הסגור של התיאטרון, יש איזון משמעותי בין נשים לגברים. כמו שאנחנו עדות לתהליכים שקורים במקצועות אחרים, כי מצטברים דורות של נשים שגידלו אותן אחרת, שהשאיפות שלהן יכולות להיות מגוונות יותר, כך רק טבעי בעיניי שנראה את השינוי הזה גם באמנויות".

קופר-קרן: "אני לא יודעת אם יעל ואני מאותו דור, נראה לי שאני דור אחד לפניה, אבל בדור שלי לקח לנו יותר זמן להעז ולמצוא את עצמנו בפרונט, לשפוך את הקישקעס. אני זוכרת אותי ואת חברותיי בזמן לימודינו - בהתחלה לא העזנו ויצרנו רק סרטים מתוקים. לא היו לנו האלימות והיצריות שהיו לחברים שלנו לכיתה. לקח לנו זמן להיות נועזות, להראות צדדים מכוערים ולכתוב מהלב.

"אחד הדברים שאני גאה שהצלחתי להשיג בסדרה 'אולי הפעם' הוא המסר שלה - שהאוטופיה הרומנטית של המערכת הזוגית לא באמת עובדת. יש משהו בסדרה שמנפץ את האימג'ים וגורם לנשים להתעורר מההזיה ומשטיפת המוח של אוטופיה זוגית שנמכרה שנים על יחסים זוגיים. אני גאה שהבאנו רוח ליברלית שאומרת שלא חייבים להתחתן ושלא חייבים להביא ילדים לעולם. אלו דברים שהחברות הניו יורקריות שלי כבר הפנימו לפני שנים, ובארץ אנחנו עדיין רק לומדים".

נו, תפשיט אותה

לקראת סוף הראיון מצלצל הנייד של רונן, ועל הקו בן זוגה סוויד. "תספרי לו שהסצנות שלו בסדרה היו מדהימות", אומרת לה קופר-קרן, שכתבה עבורו תפקיד אורח בכמה פרקים של "אולי הפעם". "תאמרי לו את", אומרת רונן ומעבירה לה את הטלפון. כשרונן מקבלת אחרי כמה דקות את הטלפון בחזרה, היא אומרת משועשעת לבן זוגה: "נכון שעשיתי לך את היום?".

קופר-קרן: "אני לא מצליחה להבין את העניין הזה - איך אתם סובלים לראות אחד את השני מתנשקים עם אחרים? זה לא קשה?"

רונן: "האמת היא שכבר היינו בסיטואציה הזויה יותר. כשצילמתי את הפיילוט לסדרת הטלוויזיה, הייתה לו סצנה עם חברה טובה שלי, והיא הייתה אמורה לשגע אותו במיטה. עשינו אימפרוביזציה, ובאיזשהו שלב מצאתי את עצמי עומדת על המיטה עם מצלמת וידיאו ושניהם במיטה, ואני אומרת להם 'נו, תעשו את זה אמיתי, תנסה להפשיט אותה'.

"הוא גם זוכר לי את הפעם הראשונה שראיתי אותו מתנשק ב'האלופה', ואמרתי לו שזה נראה כאילו הוא מנפח מזרון ים, שצריך להכניס יותר לשון. אני חושבת שדווקא בגלל ששנינו מהמקצוע אנחנו מבינים את העניין, וזה לא נכנס בינינו".

מה הכי מפחיד אתכן בתהליך הכתיבה?

רונן: "הכתיבה היא נביעה שהמקור שלה לא באמת ידוע, ונראה לי שכל כותב מכיר את התחושה שבמקרה הטוב הוא תקוע באמצע סצנה, ובמקרה הרע יושב מול דף ריק והמוח חסום, ופתאום מתחשק לעשות הכול חוץ מאשר לכתוב. המחויבות להביא טקסטים לשחקנים הרבה פעמים מצליחה להניע אותי לכתוב בכל זאת, לשבת ולשבור את הראש".

קופר-קרן: "אני מפחדת לשעמם, ליפול לקלישאות. הרבה פעמים אני גם מתעסקת בלא להעליב אחרים. אם אני כותבת משהו שקשור לחיים הפרטיים שלי, אני נכנסת לכל מיני לופים ועושה הרבה חישובים של מי ייפגע, אם אני אביך את עצמי או אחרים. כשמתעסקים בדברים אמיתיים, מתוך החיים, יש לזה מחיר". "

philo@netvision.net.i