כרטיס הכניסה לחברה לא עזר

אני לא מכיר את ההיסטוריה המשפחתית של אטילה פטשאואר. אבל השם שנתנו לו הוריו - שמו של המלך ההוני - מרמז שמדובר במשפחה הונגרית פטריוטית. וזה אופייני לסייפים יהודים הונגרים, כי סייף היה כרטיס הכניסה לחברה ההונגרית הגבוהה והענף הפופולארי בקרב תלמידי האוניברסיטאות היוקרתיות. פטשאואר היה אינטלקטואל, ואחרי קריירת הסייף שלו עבד כעיתונאי.

כסייף הוא היה קצת חסר מזל בתחרויות האישיות. באולימפיאדת אמסטרדם ב-1928 זכה רק במדליית הכסף האישית, בנוסף הוא זכה גם במדליות כסף באליפויות אירופה ואליפויות עולם. אבל בסיטואציה הקבוצתית במסגרת הנבחרת, הוא לא היה שני לאף אחד. בתחרות הקבוצתית באמסטרדם רשם הישג מדהים - 20 ניצחונות ב-20 קרבות. כעבור ארבע שנים בלוס אנג'לס הגן עם חבריו על הזהב הקבוצתי.

פטשאואר, שכונה "דארטינאן" על שם המוסקיטר הצרפתי, היה חלק ממסורת ספורט אדירה. הזהב באמסטרדם היה הראשון מתוך שבע מדליות זהב קבוצתיות רצופות של הגברים ההונגרים בחרב. אבל הוא בעיקר היה חלק מהמסורת הספורטיבית של יהדות הונגריה הישנה - הקהילה היהודית המצליחה ביותר בספורט. עד 1964, כלומר בדורות הספורטאים שנולדו לפני מלחמת העולם השנייה, זכו ספורטאים יהודים-הונגרים ב-48 מדליות זהב אולימפיות. זה יותר מפי שניים ממה שהשיגה יהדות ארצות הברית באותן שנים, ויותר מכל מה שהשיגה יתר יהדות אירופה במצטבר. זאת בנוסף להצלחות הגדולות של יהודים הונגרים בכדורגל.

ישראל כמובן לא שייכת לספירות הספורטיביות הללו. זה תמיד מצחיק ומעציב אותי שאחת היומרות של הציונות היתה להנחיל תרבות ספורטיבית לעם היהודי. אבל העניין הציוני בספורט ההונגרי הוא מעניין. בודפשט היתה כמובן העיר ממנה הגיע מקס נורדאו, שבקונגרס הציוני השני נאם על "יהדות השרירים" כמכשיר להכנת העם היהודי לעצמאות.

אבל ספק אם דווקא נורדאו היה זה שדחף את היהודים ההונגרים להצלחות כל כך משמעותיות בספורט. ההיסטוריון אנדרו הנדלר - שכתב ספר על הספורט בקרב יהודי הונגריה ("מהגטו למשחקים האולימפיים") - מציין שכמה שנים לפני נורדאו התפרסם מאמר של יהודי אחר, הנריק צ'וצ'ני, שקרא ליהודים לעסוק בספורט דווקא בכדי להבטיח את השתלבותם המלאה בתרבות ההונגרית.

הנדלר לא שופט למי היתה השפעה גדולה יותר, אבל המעניין הוא שהספורטאים היהודים ההונגרים הגדולים לא השתתפו במכביות הראשונות.

בוגדנות הונגרית בזויה

פטשאואר לא היה החבר היחיד מבין נבחרות הסייף של הונגריה שנספה בשואה. יאנוש גראי, חברו של פטשאואר לזהב הקבוצתי ב-1928 ומי שזכה גם במדליות כסף וארד בפאריס ב-1924, נרצח במטהאוזן. גם אוסקר גרדה, שופט סייף שהיה גם אלוף אולימפי קבוצתי ב-1908 ו-1912, נרצח במטהאוזן. אנדרה קובוס, האלוף האולימפי ליחידים בברלין ב-1936 וחבר הנבחרת המנצחת ב-1932, ברח ממחנה עבודה ונהרג מאוחר יותר במחתרת האנטי-נאצית.

אבל מותו של פטשאואר מסמל את הבוגדנות ההונגרית הבזויה. את פטשאואר לא רצחו גרמנים. רצחו אותו הונגרים במחנה העבודה דבידובקה באוקראינה. נסיבות מותו ידועות, כי בימים האחרונים לפני מותו ליווה אותו אלוף אולימפי יהודי אחר: קרולי קרפטי שזכה במדליית זהב בהיאבקות באולימפיאדה של היטלר בברלין. קרפטי ניצח בגמר את אלוף גרמניה.

קרפטי סיפר על מסדר שנערך יום אחד לאסירים במחנה. בין השומרים היה קצין בשם קלמן צ'ה. צ'ה היה חבר הנבחרת האולימפית של הונגריה באותה אולימפיאדה ב-1928 בענף הרכיבה. צ'ה הוציא את פטשאואר, חברו לנבחרת, מהמסדר בכדי להתעלל בו. הוא הופשט, ובקור המקפיא הוכרח לטפס על עצים בשלג ולצווח צווחות תרנגול כשהוא מוכרז בלעג "כאלוף הסייף האולימפי". קרפטי סיפר שהשומרים המשיכו לשפוך עליו מים, והוא נפטר חולה כעבור כמה ימים.

ההיסטוריון האולימפי אוריאל זמרי טוען שפטשאואר נפטר אחרי שחרור המחנה בידי הסובייטים. הסברה הזו קיבלה חיזוק לפני שנתיים כשהתברר שאיננו קבור בקבר אחים וקברו נמצא סמוך למחנה.

חייו של פטשאואר היוו את הבסיס לדמותו של אחד הגיבורים בסרט "Sunshine" של אישטוואן סאבו, שראה אור ב-1999. על שמו נקראת כיום גם אחת מתחרויות הסיף החשובות של ארצות הברית.

רשימות נוספות של רונן דורפן באתר www.ronendorfan.com