חשבון עם אלוהים

המחנה הדתי-לאומי הוא זרם חברתי שמשקלו בתרבות הישראלית הולך וגדל: אם פעם דמות של חובש כיפה בסרט או בסדרה ישראליים הייתה בגדר קוריוז, הרי שעתה יש לא מעט יוצרים שבאים משורות המחנה הדתי-לאומי ומביאים את הווייתו לקהל רחב יותר.

בקונטקסט הזה, ולאו דווקא במסגרת שידורי יום-הזיכרון לשואה ולגבורה, כדאי לראות את "וסרמן", אחת הדרמות הטלוויזיוניות המרגשות שנראו כאן לאחרונה.

בסדרות "חילוניות" קורה לעיתים קרובות שהמדיום הוא המסר. ביצירה טלוויזיונית מסוגה של "וסרמן" המסר החזותי הוא משני ולסיפור יש מטען אידיאולוגי מוצק: מדובר בסיפור נועז למדי שמעז לגעת בקונפליקט הגדול ביותר של היהדות הדתית לדורותיה, השימוש ההרסני והנורא במושג "שכר ועונש".

"וסרמן" הגיבור והסרט, הוא תולדה של הקונפליקט הזה. מעשה באדם שאיבד את כל משפחתו בשואה וכתוצאה מכך, לכאורה, גם את אמונתו באל. הוא מאשים את אביו שלא עשה דבר כדי להצילו מלבד להתפלל ומשום כך הוא מקדש מלחמה על הדתיים ש"משתלטים" על המושב שהקים. אלא שכפי שמטיחה בו ביתו החוזרת בתשובה: "אתה לא יכול לשנוא אותו ככה מבלי להאמין בו". הפרדוקס שלפיו מי שמנהל חשבון עם אלוהיו, גם אם מתוך זעם, הוא קודם כל אדם מאמין, צץ ועולה לאורך כל הסרט. הסוף הוא שמאלצי מעט: וסרמן שעומד להתאבד בחלקת השדה החרבה שלו זוכה לחסד אלוהי: גשם יורד ומציל אותו מהתרוששות. אבל אם מניחים לרגע בצד את הסוף הפשטני הזה, מגלים בסרט כמה פנינים: אחת מהן היא בהומור דתי-לאומי. למשל, ביתו של וסרמן שדוחה את חיזורי בעלה: "אמציה, זה יום תענית היום" ונענית על ידו: "סוף סוף יש לך תירוץ טוב" - רק למקרה שחשבתם שדתיים לא מסוגלים להתייחס למין בהומור. פנינה נוספת: משחקו של גולן אזולאי שמסתמן כאחד הגילויים החשובים בתחום הטלוויזיה והקולנוע בשנים האחרונות.

גם יוסף כרמון הוותיק (בצילום), בתפקיד וסרמן מספק לא מעט רגעים מצמררים. רגע אחרי שמסתיימת הסדרה, מחלחל המסר החשוב ביותר שלה שהוא אולי סיבת קיומה: הדתיות הלאומית היא התשובה. היא, לפחות על-פי עידית שחורי, יוצרת הסדרה, הגשר האמיתי בין שורשי האמונה היהודית לבין הצורך הקיומי שלא לעסוק רק בתפילות, כפי שעשה אביו של וסרמן המיוסר. יהיה מי שיטען שמדובר במסר פשטני, אך לא ניתן עוד להתעלם מקיומו במרחב התרבותי: אחרי שנות דור שבהן הצליח המחנה הדתי-לאומי לקנות לעצמו אחיזה בצמרת המדינית, האקדמית והכלכלית הוא מבקש להתחיל ולהשפיע גם על התחום האחרון שנשאר בשליטת "האליטות הישנות": המרחב התרבותי.

פעם בשנה

שידורי יום הזיכרון לשואה ולגבורה בערוצים השונים

לפעמים נדמה שמעבר לזיכרון, יש כאן גם געגוע: השידורים המיוחדים לרגל יום השואה, מזכירים במידה רבה את שירי יום-הזיכרון לחללי צה"ל: כמה מכם, לצד העצב הגדול, מציינים לעצמם מדי יום-זיכרון, כי חבל שלא שומעים יותר מהשירים העבריים היפים הללו גם בסתם יום של חול? מחשבה דומה עברה בי כששלטטתי בין התחקיר המצוין של אורלי וילנאי-פדרבוש וגיא מרוז לבין סיפורו של וסרמן דלעיל, דרך הצצה ל"רשימת שינדלר" ואפילו ל"אניגמה" (סרטו של מייקל אפטד על פיצוח הצופן הגרמני בעת המלחמה). פתאום מקבל הצופה טלוויזיה אינטילגנטית, בלי קליפים, קדימונים, מעברונים ופרסומות. אוי למי שזקוקים ליום-זיכרון כדי להינות מטלוויזיה איכותית. הנחמה היחידה היא לדעת שמוצר כזה קיים.